|
בשעה שישראל עומדת מול שלוש חזיתות, צריך קודם לנצח ורק אחר כך להתווכח!
ניתוח פוליטי-ביטחוני מיוחד של תיקדבקה.
יום שבת, כ חשוון תשס"ד, 15 בנובמבר 2003
החזית באיסטנבול.
לפי גרסתם של 4 ראשי השב"כ לשעבר, האדונים אברהם שלום, יעקב פרי, כרמי גילון ועמי איילון, אם ישראל הייתה נסוגה קודם מרצועת עזה, אחר כך מהגדה המערבית, מפנה את ההתנחלויות ומוסרת את מזרח ירושלים כולל הר הבית לידי הרשות הפלסטינית שבראשה עומד יאסר ערפאת, לא היה מתרחש בשבת בבוקר פיגוע הזוועה בשני בתי הכנסת היהודים באיסטנבול, בית ישראל ונווה שלום, בהם נהרגו לפחות 23 איש ולמעלה מ-300 נפצעו מחציתם קשה מאוד. יתרה מכך, בראיונות רדיו, ביום ו' 14.11, מר יעקב פרי, הבטיח לעם ישראל עוד שורה ארוכה של הטבות, מלבד הפסקת הפיגועים. מר פרי אמר כי זה גם המתכון לצמיחה כלכלית ולביטול הפער החברתי הנורא הקיים במדינת ישראל. כמו הזאב המפורסם במשלי קרילוב שנשאל לאחר שהכריז כי הוא צועד ליערות ארקדיה המאושרת שם כולם חיים בשלום ובשיווין, אם כך מדוע הוא עדיין ממשיך להחזיק בדרכו לשלום ולשיווין את שיניו החדות, כך מר פרי לא הזכיר במילה אחת בדברו על שיווין חברתי את הכנסותיו המופלגות מניהול "סלקום" ובנק המזרחי. כל זה כמובן לא נוגע לשאלת הקיום הלאומי של מדינת ישראל. זה שייך לפלנטה אחרת, שקוראים לה במקרה, "עם ישראל." וכאשר הוא נשאל אם הוא מתייחס ברצינות למה שהוא אומר וכי הוא באמת חושב שזה מה שיקרה לאחר שישראל תיסוג, כי הרי כל ההצעות עליהן הוא מדבר כבר הוצעו בשעתו ליאסר ערפאת, באוגוסט 2000, על ידי נשיא ארצות הברית דאז ביל קלינטון, וראש ממשלת ישראל דאז, אהוד ברק ובמקום לקבל אותן הוא פתח במלחמת טרור המתאבדים שלו, ענה מר יעקב פרי את התשובה העמוקה הבאה: " אינני בטוח, אולי! צריך לנסות!" בכל מדינה בעולם, מלבד אשר בישראל וברוסיה, מסיבות היסטוריות שלא כאן המקום להיכנס אליהן, אנשי צבא ומודיעין נחשבים פוליטיקאים גרועים, lousy politicians. בבריטניה, אין בכלל תופעה כזו שאיש צבא או מודיעין יעבור וימלא תפקיד בחיים הפוליטיים. בארצות הברית, ממנה רוב הישראלים מעתיקים את אורח חייהם, שום איש צבא הרוצה למלא תפקיד פוליטי אינו יכול לעשות זאת, מבלי שהוא קודם לכן יעמוד למבחן ויוכיח שיש לו כישורים פוליטיים כל שהם. אם הגנרל ווסלי קלרק, מפקד נאט"ו לשעבר ומי שניהל את מלחמת קוסובו ב- 1998, רוצה לרוץ לנשיאות ארצות הברית כאשר הוא ניתמך על ידי הילרי וביל קלינטון, הוא חייב לפני הכול לנסות ולרוץ בפריימריס של המפלגה הדמוקרטית ולהוכיח שם את כישוריו הפוליטיים, לפני שהוא יקבל את המינוי לנשיאות מטעם הדמוקרטים. אם קלרק היה מופיע בימים אלה ואומר כי הוא חושב שארצות הברית נמצאת בסכנה גדולה מאוד בגלל המלחמה/מדיניותו של הנשיא ג'ורג בוש בעיראק, הוא היה נמחק תוך שתי דקות מהזירה הפוליטית האמריקנית. מדוע? כי בארצות הברית דורשים מאדם העוסק בפוליטיקה להוכיח כי הוא לוקח אחריות על דבריו. רק במדינת ישראל ישנם אנשים וכלי תקשורות המוכנים לומר ולפרסם דברים כאלה מבלי לקחת עליהם כל אחריות. הם פוצצו את מטען הצד האידיאולוגי שלהם והסתלקו מבלי לקחת אחריות. במקרה כזה חייבים לשאול כל אחד מארבעת המתריעים לחוד מדוע הם לא היו כל כך רגישים לנושא הסכנה למדינת ישראל כאשר הם מילאו את תפקידיהם השונים. מר אברהם שלום- פרשת קוו 300 שחשפה כבר בשנות השמונים כיצד מעלילים במדינת ישראל בשם הביטחון והמלחמה בטרור עלילות פוליטיות, אישיות וגזעניות, רק כדי להבטיח את אחיזתה של קבוצה נבחרת אחת בעמדות השלטון הפוליטיות והכלכליות במדינה זו. עלילה שכולה, נטוותה בבית היוצר של מר אברהם שלום והייתה זקוקה לחנינה נשיאותיות כדי שלא תגיע לבתי המשפט, לא סיכנה את מדינת ישראל? מר יעקב פרי- שבתקופת כהונתו כראש השב"כ, באמצע שנות ה-90, חולק הנשק לכוחות הביטחון של יאסר ערפאת , למרות שכבר אז היה מידע מודיעני ברור כי ערפאת ישתמש בכלי נשק אלה כדי לתקוף אזרחים ישראלים במקום פלסטינים העוסקים בטרור. זה לא סיכן ומסכן עדיין את עצם קיומה של מדינת ישראל? מר פרי, כל כך שקוע בעצמו ובדעותיו, שהוא אפילו איננו יודע כי ביום רביעי, 13.11, שמו ומעשיו עלו בדיון החירום שהנשיא ג'ורג בוש ניהל בבית הלבן בנוגע למלחמת הגרילה והטרור בעיראק. המקורות של תיקדבקה בוושינגטון מוסרים כי בדיון אמר סגן הנשיא, דיק צ'ייני כי צריך לגייס מה שיותר מהר חיילים, אנשי ביטחון ואנשי מודיעין עיראקים לתת להם נשק ולהפעיל אותם באמצעות הממשלה הזמנית העיראקית. השגריר פול ברמר, שהתנגד לדעותיו של סגן הנשיא, אמר למשתתפים בדיון, ביניהם הנשיא: "אתם רוצים לחזור בעיראק על מה שקרה עם יאסר ערפאת בפלסטין. גם שם ברשות הפלסטינית היה ממשל זמני שלכוחותיו חולק נשק רב. שירותי הביטחון הישראלים וראשיהם אמרו שאין מה לדאוג והם שולטים במצב. ומה הייתה התוצאה? יותר טרור." דברי פול ברמר. מר כרמי גילון- שבתקופת כהונתו כראש השב"כ, נרצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ז"ל, בנסיבות שבעיני רבים במדינה, כולל משפחת רבין, לא הוסברו, נחקרו ונחשפו עד תום. בתקופת כהונתם של האדונים פרי וגילון, הונחו היסודות, גדלו ופרחו מה שנשיא ארצות הברית הברית בוש, מכנה המונופולים הפלסטינים, שהם מקור השחיתות ברשות הפלסטינית. המדובר כמובן במונופולים הפלסטינים- הישראליים, שמלבד היותם מקור של שחיתות לא רק אצל הפלסטינים אלא גם בצד הישראלי, היוו את המקור העיקרי של כספים מהם יאסר ערפאת בנה, הכין והפעיל את מכונת הטרור שלו. נשיא ארצות הברית היה צריך לשלוח ממשרדי הבנק העולמי בוושינגטון למזרח התיכון את מי שמכהן כיום כשר האוצר הפלסטיני, סאלים פאייד, בניסיון לשים קץ למונופולים אלה. אלוף (במיל.) עמי אילון- כמו כל ראש גוף ביטחוני אחר במדינת ישראל במרוצת שנת 2000, קרא וידע את דוחות המודיעין לפיהם יאסר ערפאת עושה את ההכנות האחרונות לפתיחת של מלחמה פלסטינית-ישראלית חדשה. למה הוא לא התריע אז בפנינו על הסכנה האמיתית ומה צפוי לנו בשנים 2003-2000? איפה הוא היה אז והיכן היה אז ידידו הרעיוני, סרי נוסייבה, ששמע מידידו וחברו, פייסל חוסייני, לא פעם את המשפט הבא: "בהסכמתם של הישראלים להכניס את יאסר ערפאת לגדה המערבית ורצועת עזה הם הכניסו אליהם את הסוס הטרואיני." גם פייסל חוסני, היה בתקופת חייו, וגם סרי נוסבייה כיום, שנואים על יאסר ערפאת. אסור גם לשכוח כי מר אילון לקח על עצמו את התפקיד של האב הרוחני של תנועת ארבעה אמהות, שיחד עם יוסי ביילין, הביאו בסופו של דבר ליציאת צה"ל מדרום לבנון ומסירת כל השטח לידי חיזבאללה. ישנם מומחי ביטחון רבים בישראל ומחוצה לה שסבורים כי נסיגה זו והצורה בה היא בוצעה, היא שהביאה את יאסר ערפאת להחלטה הסופית שלו לצאת למלחמה בישראל. עם כל הכבוד לארבעת ראשי השב"כ, אי אפשר להתחיל את ההיסטוריה הישראלית-פלסטינית רק מהרגע שאריאל שרון והליכוד עלו לשלטון. אפילו כל דבריהם צודקים, והם לא, מה היא האחריות האישית שלהם לכל התפתחויות אלה? או שאין להם אחריות שכזו והדברים הרעים והמסוכנים החלו רק לאחר שהם סיימו את תפקידיהם הממלכתיים. העובדה שגם מר בנימין נתניהו, בזמן כהונתו כראש ממשלה לא רק שלא הצליח לקדם במשהו את הסיכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא אף הפך אותו לחמור יותר בעיקר על ידי הטעויות הקשות שהוא עשה לגבי מעורבותה של התנועה המוסלמית של ערביי ישראל בבנין ופיתוח הר הבית, והעובדה כי מלחמתו של ראש הממשל אריאל שרון בטרור הפלסטיני נכשלה, כל אלה אינם סיבה מספקת לומר כי המדינה בסכנה גדולה. בשביל זה אנחנו לא זקוקים לארבעת ראשי השב"כ לשעבר. את כל זה אנחנו יודעים. מה שאנחנו לא יודעים הוא מה הפתרון למצב זה. כמובן שכאשר נתעורר ביום א', 16.11, כך מבטיחים לנו, נמצא בתיבות הדואר שלנו את החוברות שינסו לתת לנו את הפתרון המיוחל. "הסכמי ז'נווה" של יוסי ביילין ויאסר עבד ראבו. צריך להיות סופר נאיבי כדי להאמין כי הפרסום ביום ו' של דברי ארבעת ראשי השב"כ בא רק במקרה יומיים לפני הפרסום של הפומבי של הסכמי ז'נווה וכי המהלכים האלה לא היו מתואמים. מספיק היה לראות ביום ו' בלילה את כל הכתבות ששודרו ברשתות הטלוויזיה העולמיות ואשר נפתחו בתמונות בהן ניפנו כתבים חרוצים בדפי הצהרת ראשי השב"כ וסיימו בצילום של מכונת הדפוס המדפיסות את 5 מיליוני החוברות של הסכמי ז'נווה, כאילו המדובר בהצהרת בלפור. במילים אחרות יש יד אחת שמכוונת את כל האירועים "המקריים" האלה. אבל מה לעשות וכמה שעות לאחר פרסום הדברים בא הפיגוע בשני בתי הכנסת באיסטנבול. הטרור המוסלמי איננו מוכן להתחשב לא בהצהרת ראשי השב"כ לשעבר ולא "בהסכמי ז'נווה" כרגיל הוא סותר אותם. ב- 1986 בוצע הפיגוע הראשון בבית הכנסת נווה שלום באיסטנבול. זה היה אחד מפיגועי הירי הגדולים הראשונים, ונהרגו בו 22 יהודים. 6 שנים לאחר מכן, ב- 1992, שוב חזרו אנשי הטרור וניסו לפוצץ את המקום בעזרת פצצה ללא הצלחה. עברו עוד 11 שנה, ובשבת, 15.11.03, הטרוריסטים הצליחו לרצוח ולפצוע, הפעם באמצעות מכונית תופת רבת עוצמה, מספר גדול יותר של יהודים ולהחריב את בית הכנסת כולו. לאור הניסיון הזה העקבי הזה, צריך לשאול את מר פרי וחבריו, איך זה קרה שתחת הנהגתם הטרור נמשך כל כך הרבה שנים מבלי שהם פתרו דבר? מה מותקף כאן? מדיניות ההתנחלויות, או סמלי הדת, בתי הכנסת העתיקים ביותר של העם היהודי? אותה עקביות גם ראינו פיגועים במגדלי התאומים. כאשר הפיגוע הראשון ב- 1993, נכשל בחלקו והמגדלים לא נהרסו, חזרו אנשי אל קעידה ומצאו דרך ואמצעים להרוס אותם 8 שנים לאחר מכן ב-2001. אותו מודוס אופורנדי התרחש בבית הכנסת נווה שלום. זה הוא הרגע המתאים להודיע כי עם ישראל מוסר את הר הבית והמקומות הקדושים ליהדות במזרח ירושלים המסמלים את מה שנותר מהאחדות הלאומית הישראלית? מר פרי אומר שהוא מוותר על דברים אלה "מתוך צער". מסירת הר הבית היא ענין של נימוס וצער? גם "הסכמי ז'נווה" וגם הצהרת ראשי השב"כ מציינים כי אם ניסוג מהשטחים, נפרק את ההתנחלויות ונחזיר את מזרח ירושלים, מעמדנו הבינלאומי ישתפר! קודם כל לאיש מבין בעלי יוזמות אלה אין כל ערבויות שאכן ככה יתרחשו הדברים. אולם הנקודה העיקרית היא אחרת. נניח שדבריהם נכונים, השאלה היא אצל מי מעמדה של מדינת ישראל ישתפר? אצל האירופאים הנמצאים עתה בשיאו של גל שנאה לישראל וליהודים אשר במרכזו עומדת הדה לגיטימציה של עצם קיומה של מדינת ישראל. כמובן שלארבעת ראשי השב"כ לשעבר נוח לומר, כמו יוסי ביילין וחבריו, כי כל זה בא בגלל היחס שלנו לפלסטינים וההתנחלויות, אולם הם בין היחידים במדינה זו, שמתוקף תפקידם בעבר, שכלל את הגנתו של העם היהודי לא רק במדינת ישראל אלא גם מחוצה לו, כולל יהודי טורקיה, שיודעים כי דברים אלה אינם נכונים. התעוררות השנאה העזה לישראל בימים אלה, בייחוד במדינות אירופה באה בגלל 4 סיבות עיקריות: א. האנטישמיות שתמיד הייתה גורם דומיננטי, שהקיפה שכבות רחבות. אם היום ישנם יהודים רבים שנולדו בצרפת או בשוויץ ששומעים משכניהם "כי אנחנו יודעים שאתם נולדתם כאן, אבל אתם יהודים", דיבורים שנשמעו באירופה עם עליית הנאציזם, זה לא בגלל שכוחות צה"ל מכתרים את ג'נין ואת חאן יונס. זה בעיקר בגלל הסיבה הבאה: ב. משקלן של שכבות האוכלוסייה האיסלמיות בארצות אלה הולך וגובר, לדוגמא, צרפת, גרמניה, שוויץ, בלגיה, בריטניה, שבדיה, אוסטריה ועוד. הפחד מפני השתלטותו של האיסלם על מנגנוני השלטון, כולל החינוך, מפחידים עמים אלה המגיבים אינסטינקטיבית בהאשמה הישנה אך המקובלת, "היהודים אשמים". האשמה זו מתחברת היטב עם דבריו של ראש ממשלת מאלזיה לשעבר, מוחמד מאטיר, שתמיד הוצג כדוגמא "למנהיג איסלמי מתון", שהיהודים שולטים בעולם ולמרות מספרם המועט הם מצליחים בעזרת מניפולציות להביא שאחרים ילחמו עבורם. רמז יותר מעבה, כי היהודים הצליחו לדחוף שוב את אמריקה שתכבוש ארצות מוסלמיות כמו אפגניסטן ועיראק. זה מביא אותנו לגורם השלישי: ג. השנאה העזה, בייחוד באירופה, שלא לדבר על העולם המוסלמי, לממשל ג'ורג בוש בארצות הברית, לסדר העולמי החדש שוושינגטון מנסה להנהיג בעולם הפוליטי והכלכלי, למלחמת הטרור העולמית, הנתפשת על ידי רבים כניסיון לגרור את העולם הנוצרי למלחמה באיסלם, ולעובדה כי ארצות הברית פלשה וכבשה את עיראק. ישראל, ובייחוד ראש ממשלתה אריאל שרון, אשר מדיניותה הפוליטית והצבאית כלפי הפלסטינים מתואמים עם וושינגטון, נראים/מזוהים על ידי חוגים אלה כאחת מהזרועות הביצועיות החשובות של הממשל האמריקני במימוש המדיניות הקולוניאליסטית- האגרסיבית הזו. מאחר ורבים מחוגים אלה חוששים ומהססים לתקוף את ג'ורג בוש ואת ארצות הברית ישירות, יותר נוח לתקוף את מדינת ישראל ואת ראשיה. בהחלט יותר קל לדרוש את פירוקה וחיסולה של מדינת ישראל מאשר את פירוקו וחיסולו של ממשל ג'ורג בוש. ד. השנאה העמוקה לממשל ג'ורג בוש היא גם נחלתם של חוגים ליברלים שמאלנים רחבים בארצות הברית. לדוגמא, המולטימיליונר ג'ורג סורוס, הנמצא בימים אלה בישראל ואשר הכריז לאחרונה כי יקדיש מעתה את כל זמנו ו-5 מיליארד דולר מהונו כדי להפיל את בוש מהשלטון וכי הוא רואה בכך את המשימה החשובה ביותר של חייו. אל גישה זו של סורוס מצטרפים שחקני קולנוע, תיאטרון ואנשי רוח רבים בהוליווד ובניו יורק. גישות והלכי רוח דומים אפשר למצוא גם אצל חוגים מקבילים בישראל. לכן לא צריך להתפלא כי בעוד באירופה מדברים בגלוי, כולל באמצעות משאלי דעת קהל על כך שמוטב כי "הבעיה הזו" ששמה מדינת ישראל לא הייתה קיימת כלל, הרי בניו יורק, לוס אנג'לס, סאן פרנציסקו וגם אצלנו, ישנם חוגים שכותבים ומדברים על כך כי מדינת ישראל "היא אנכרוניזם" שאין לה מקום במאה ה-21, ולכן יש לחזור אל נוסחת המדינה הדו-לאומית בארץ ישראל, אשר המכניזם של פעולתה יובטח על ידי פיקוח בינלאומי. זה פחות או יותר מה שמציע הנייר המכונה "הסכמי ז'נווה". אפילו הניו יורק טיימס, שאינו נחשב מאוהדיה הגדולים של מדינת ישראל ומדיניותה כלפי הפלסטינים, כתב באחרונה במאמר ראשי, שכמובן שלא צוטט ולא פורסם בישראל, "שהצעה להקים מדינה דו-לאומית היא למעשה סופה של מדינת ישראל." לא צריך לחשוד לא ביוסי ביילין ובוודאי שלא ב-4 ראשי השב"כ לשעבר כי הם רוצים בסופה של מדינת ישראל, אבל מותר וצריך לשאול מדוע דעותיהם מתקבלות יפה מאוד בקרב חוגים אלה בארצות הברית ובאירופה אבל לא בישראל. במקרה השונה של יוסי ביילין, צריך לשאול איך הוא מעז להיעזר בפומבי כספים ממשלות זרות אירופאיות כדי לקדם את דעותיו הפוליטיות בתוך מדינת ישראל. עוד לא הייתה חצייה גלויה כזו של קוו אדום בפוליטיקה הישראלית. אם ישנה פרקליטות מדינה החוקרת בדבר "האי היווני" של אריאל שרון שנועד לפי החשדות והפרסומים להזרים כספים הנחוצים לפעולותיה הפוליטיות של משפחת שרון, למה אותה פרקליטות איננה חוקרת בדבר "האיים השוויצרים והצרפתים" של יוסי ביילין? מה ההבדל המוסרי? במקום להתאחד בעת הסכנה, והסכנה הגדולה היא עוד לפנינו, ממשיכים לפלג את העם הזה. מה צריך לעשות? הסכנה האמיתית, ברגעים אלה, מצויה ב-3 חזיתות: 1. חזית הטרור הפלסטינית. 2. חזית הטרור המוסלמית שמורכבת כיום מאל קעידה, חיזבאללה ומשטרו של אסד בדמשק השולח אנשי טרור ערביים בשני ערוצים. הערוץ העיראקי והערוץ הפלסטיני. 3. הערוץ האנטישמי, אשר בהשמטת הבסיס הלגיטימי של מדינת ישראל, מבקש להשיג למעשה את אותה מטרה אותה רוצים אנשי הטרור, פירוקה של מדינת ישראל. לא עמים רבים עמדו בהיסטוריה בפני סכנה גדולה ומורכבת כל כך המתעצמת מיום ליום. במצב כזה על כל המנהיגים, הפוליטיקאים, אנשי הרוח, המפקדים הביטחוניים והצבאיים הישראלים, מבלי להתחשב כרגע בדעותיהם הפוליטיות והאישיות, להתאחד, לקחת על עצמם אחריות לניהול המלחמה בקטע מסוים שיימסר לידם. כל פוליטיקאי ואיש צבא יודעים את הכלל היסודי כי הדרך היחידה לנצח במלחמה היא לנצח בכוחות עצמך. אין דרך אחרת! לאחר השגת הניצחון יהיה זמן רב להתווכח, וויכוח שהוא לגיטימי בעיקרו, על התנחלויות ועל שטחים. אבל קודם צריך לנצח ולא להתווכח. רק מי שאינו רוצה לנצח, מנהל את מלחמותיו בעזרתם של אחרים.
מאמרים נוספים:
דחלילים מדיניים במקומות קדושים.
תוך התמוטטות שיחות אולמרט אבו מאזן, התחזק החמס צבאית, ונפתחה לפניו הדרך להשתלט על הגדה המערבית.
דיקטטורה זוחלת. עכשיו גם בית המשפט העליון נפל בתוך ציפורניה.
|
English
הגדלה
הדפס
Facebook
שלח לחבר