המשמעות הפוליטית של זיכויי אהוד אולמרט היא אחת: נפתחה הדרך להקמתם של שלושה גושים פוליטיים בישראל. גוש המרכז-שמאל, שיהיה  מורכז מארבעה גורמים עיקריים שהם מר''צ, 'העבודה', 'יש עתיד', וחלק מ'קדימה', כאשר בראשו עומד אולמרט. גוש הימין, שיהיה מורכב מ'הליכוד' 'ישראל ביתנו', 'הבית הלאומי' ו'עצמאות', בראשות נתניהו. ליברמן, העומד בפני כתבי אישום, כבר מינה לו כיורש, את יאיר שמיר. במילים אחרות, מול אהוד אולמרט,  לפיד,חלוץ, אשכנזי, דגן ודיסקין, יעמדו נתניהו, ברק, יעלון, ושמיר. שני הגושים הפוליטיים, ינסו שלא להרחיק מהם את הגוש הפוליטי השלישי בגודלו בישראל הדתי-חרדי, מתוך שיקול שבכל קונסטלציה פוליטית שתתהווה, הם יזדקקו להם להרכיב ממשלה.  הפרטים:  

הודעתו של שר הביטחון  ברק מיום ד' 2.5, כי הוא ירוץ בבחירות הכלליות בחודש ספטמבר, בראש מפלגת 'העצמאות', כמועמד להיות שר הביטחון הבא בממשלת נתניהו, מצביעה על שתי תופעות חדשות בפוליטיקה הישראלית. ראשי מפלגות המעמידים את עצמם לתפקידי שרים בממשלה הבאה, כשאר הם מנסים להבטיח למקורביהם כסאות לידם בשולחן הממשלה. בדרך זו כבר הוקמה בירושלים ממשלת קואליציה ללא 'ישראל ביתנו', הדתיים והחרדים. ברור כי מספר גורמים דוחפים כאן בכל כוחם ליצור מצב בו גוש הימין מתפרק, ונתניהו ו'הליכוד' הופכים למפלגת מרכז. לכן יכול מאוד להיות שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה במשחק הפוליטי הזה.  להלן הפרטים:

ייתכן כי מפלגת 'יש עתיד'- המפלגה נגד תקיפה ישראלית באיראן, שהוקמה בסוף השבוע בישראל, וראשיה הגלויים, הוא יאיר לפיד, והסמויים, יובל דיסקין, מאיר דגן, אהוד אולמרט, וגבי אשכנזי, שהנשיא שמעון פרס תומך בהם מאחור, טעו בצעדיהם המתוכננים, ובמקום לדחות ולבטל את ההתקפה הישראלית על תוכנית הגרעין האיראנית, קרבו אותה. אם המהלך להקדמת הבחירות יצבור תאוצה, הרי אז יצטרכו נתניהו וברק להחליט באם התקיפה הישראלית 'עם צבאות אחרים' באיראן תתחולל לפני הבחירות הכלליות, או לאחריהן.  הצלחה של צה''ל בתקיפה כזו, תהייה ניצחונם הפוליטי הגדול  של השניים, ותבוסה גדולה ליריביהם, שלמרבה האירוניה הנשיא אובמה מתנגד למהלכיהם. להלן הפרטים והניתוח:
 

קצת למעלה מ-38 אחוז מ-95,000 אלף בעלי זכות הבחירה בפריימריס של 'קדימה', הם קצת למעלה מ-36,000 איש שטרחו להצביע. מדובר ברסיס פוליטי.  'קדימה' שהייתה מפלגת האופוזיציה הראשית, עם 27 מקומות בכנסת, נמחקה ביום ג' 27.3, מהנוף הפוליטי הישראלי.  לא רק הקריירה הפוליטית של ליבני הגיעה לסיומה, אלא גם הקריירה הפוליטית של  מופז. שניהם היו שקועים כל כך במאבק הפנימי ביניהם, עד שלא חשו כי הסוס עליו רכבו נמלט מהם. מדובר בשניים שהתחרו על ראשות 'קדימה', אבל מצאו את עצמם נלחמים על עצם קיומה.  הלהיט הפוליטי הבא: הכנות חשאיות לחידוש 'המחאה החברתית' בחודשי הקיץ. להלן הפרטים:  

לאחר שבמוצאי שבת 6.8,  השתתפו למעלה מ-300,000 איש בהפגנות נגד מדיניותה הכלכלית של הממשלה, לא נותרה דרך אחרת לפני נתניהו, אלא להגיש את התפטרותו, ולהכריז על בחירות בזק. זו הדרך היחידה העומדת לפני נתניהו להוכיח, באם הוא ינצח בבחירות, כי יש לו יותר, או כפי שיתברר בבחירות, אין לו יותר תומכים מאשר למארגני המחאה. ההידרדרות במשק האמריקני והתמוטטות של היורו לא עניינו את המפגינים לצדק חברתי. אבל התפתחויות אלה עוד תזעזענה את הכלכלה הישראלית ותעצור את התפתחותה. במצב כזה, השאלה אם נתניהו יהיה ראש ממשלה או לא, והסיסמא 'העם דורש צדק חברתי', יהפכו להיות אז לא רלוונטיים.  תיקדבקה מסביר מדוע:

יש הרבה משותף למרד הישראלי ולמרד הערבי. שלושת הסימנים הבולטים ביותר הם: תמיכת החוץ לה זוכים המורדים הישראלים. הצלחה של גורמים פוליטיים אינטרסנטיים לנצל מצוקה אמיתית של העם להשגת מטרותיהם השונות. המכנה המשותף של דרישותיהם: הפלת השלטון בכוח ולאחר מכן קיום בחירות. החשבון של המארגנים, ולא של רוב המפגינים שאינם יודעים זאת, הוא פשוט. לקראת הדיון בעצרת האו''ם על הבקשה הפלסטינית לעצמאות בספטמבר יגיע המאבק הפנימי בישראל לשיאו. ממשלת נתניהו תיפול ערב ההצבעה באו''ם. בירושלים תקום ממשלה אשר תכיר במהלך הפלסטיני ובחזרה לגבולות 1967. רק כאשר זה יקרה ההפגנות תפסקנה. לתוכנית כזו אין בהצעותיו של נתניהו תשובה.