אהוד אולמרט נפרד מאריאל שרון ומדרכו, הולך ימינה, לאחר שנפגש בחשאי בימים האחרונים עם שליח אמריקני.

תיקדבקה? הנאום של מ"מ ראש הממשלה אהוד אולמרט ביום שלישי 24.1, אותו נשא לאחר 20 יום בלבד שהוא מכהן בתפקיד, שהיה נאום בנוי טוב של ראש ממשלה ושל מנהיג חדור תחושה של שליחות, היה יותר מאשר נאום של תוכנית מדינית-ביטחונית, נאום של פרידה מאריאל שרון ומדרכו.
בעוד שאריאל שרון התכוון להמשיך בצעדים החד צדדיים שלו, אולמרט קרא למשא ומתן עם אבו מאזן על סמך המצב הקיים כיום בשטח.
אם אבו מאזן או מי שישלוט ברשות הפלסטינית לא ייענו לקריאה זו, לא יקיימו את ההתחייבות שהם לקחו על עצמם במפת הדרכים, ישראל תדע להגן על האינטרסים שלה, לדברי אולמרט, ותלחם בטרור ביתר שאת.
מאחר ואולמרט לא התייחס ל`חמס`, צריך להבין מזה שמ"מ מקום ראש הממשלה יהיה מוכן לנהל משא ומתן גם עם ממשלה פלסטינית בה לחמס יהיה ייצוג, או ממשלה שתורכב על ידי החמס.
אריאל שרון, למרות שהיה מדבר ארוכות על משא ומתן עם אבו מאזן, לא ניהל אתו אף פעם משא ומתן ישיר, וגם פגש אותו פעמיים בלבד. שרון העדיף משא ומתן באמצעותם של האמריקנים, האירופאים, והמצרים. אולמרט ללא ספק רוצה לשנות מצב זה ולנהל משא ומתן ישיר, ללא מתווכים, עם הפלסטינים.
המקורות של תיקדבקה בוושינגטון מוסרים, כי החלטה זו של מ"מ ראש הממשלה התקבלה לאחר שהוא נפגש בימים האחרונים כמה פעמים בחשאי עם שליח סודי שממשל בוש שלח לירושלים. השליח הוא סגנו של אליוט אברהמס המשנה לראש המועצה הלאומית לביטחון אמריקנית, רוברט דנין Robert Danin (בתמונה.)
המקורות שלנו מוסרים כי ממשל בוש שלח את דנין לירושלים, כדי לקבל מאהוד אולמרט תשובה ברורה לשאלה אחת: מה אתה כראש ממשלת ישראל תעשה או תבצע בגדה המערבית? את אותן תשובות שאולמרט נתן לדנין, הוא השמיע בנאום בהרצליה ביום שלישי.
קביעת קווי הגבול הסופיים של ישראל בגדה, תוך וויתור של חלקים עליה, ובהתחשבות במציאות הדמוגרפית של ריכוזי האוכלוסייה הישראלית והפלסטינית הנמצאים בשטח. הגדרה זו מתאימה בדיוק רב לתוכן מכתבו של נשיא ארצות הברית ג`ורג בוש לאריאל שרון מחודש אפריל 2004. כן חזר אולמרט והתחייב לפנות את המאחזים הבלתי חוקיים.
בדברים אלה ישראל התחייבה להיכנס למו"מ ישיר על פתרון של קבע עם הפלסטינים, מבלי שהם יקיימו קודם לכן את ההתחייבויות שהם לקחו על עצמם במפת הדרכים, בייחוד את המלחמה בטרור.
אריאל שרון לא הסכים אף פעם להיכנס למו"מ ישיר כזה.
הבעיה העיקרית שיש לארצות הברית ולישראל עם מדיניות כזו, היא לא רק התוצאה שיכולה להתקבל בבחירות הפלסטיניות שתערכנה ביום ד` 25.1, אלא העובדה שהפלסטינים תמיד אמרו שהם רוצים במשא ומתן כזה, אבל הם אף פעם לא היו מוכנים להתחיל בו.
במילים אחרות וושינגטון וירושלים, נותנות עוד פעם הזדמנות נוספת לאבו מאזן, ופותחות את הדרך בפני החמס להשתתף בתהליך הפוליטי, כאשר המטרה הסופית מובטחת, והיא הקמת מדינה פלסטינית עצמאית.
לאן המדיניות הזו תוביל? עדיין מוקדם לומר, גם לאור הבחירות הפלסטיניות, וגם לאור הבחירות הקרבות בישראל.
לגבי המשמעויות של נאום אולמרט על הזירה הפוליטית הפנימית הישראלית, צריך לציין עובדה מרכזית אחת. אהוד אולמרט הזכיר בנאומו רק שלושה שמות של מדינאים-פוליטיקאים יהודים-ישראלים. זאב ז`בוטינסקי ז"ל. אריאל שרון. ובנימין נתניהו. יבדל"א.
בכך פתח אולמרט את הדרך לפיוס בינו ובין נתניהו, ולשיתוף פעולה בין `קדימה` ו`הליכוד`, גם בתקופת הבחירות וגם לאחריהן. בכך אולמרט הולך ימינה ולא שמאלה, כפי שישראלים רבים חושבים.

Print Friendly, PDF & Email