אין איום על נתניהו. יש איום על שלטון אבו מאזן


שלושה מנהיגים פוליטיים הביאו ביום ה' 16.6 את הזירה הפוליטית בישראל לידי רתיחה מחודשת.
שר הביטחון לשעבר משה יעלון הכריז על התמודדותו  לתפקיד ההנהגה. יעלון איש צנוע, לא דיבר על הנהגת מפלגה כלשהי אלא על הנהגת המדינה.
'בכוונתי להתמודד על ההנהגה בישראל בבחירות הבאות', אמר והוסיף: 'מן הראוי שההנהגה במדינת ישראל תחדל מלהפחיד את האזרחים, תפסיק להעניק להם תחושה שאנחנו עומדים מול שואה שנייה.' אפשר וצריך לחשוב שיעלון היה שר הביטחון במדינית ישראל לפני שנים רבות ועכשיו הוא חוזר לדגל כמו דה גול או צ'רציל.
אם מי שהוא לא זוכר אולי כדאי להזכיר ליעלון כי הוא כיהן בתפקיד הזה רק עד לפני ארבעה שבועות.
במילים אחרות, אם ישנם גורמים המשתמשים בפחד כדי להחזיק בשלטון, והמטרה אליה יעלון מכוון ברורה-נתניהו, יעלון היה חלק בלתי נפרד מהם.
עכשיו פתאום לאחר שפוטר מתפקיד שר הביטחון הוא נזכר לפתע שהוא היה בתוך הנהגה  'העסוקה בליבוי יצרים, שיסוי, הפחדה והפרדה בין יהודים לערבים, בין ימין לשמאל, ובין עדות שונות. כל זה כדי לשרוד בשלטון ולהרוויח עוד חודש או עוד שנה'.
רק עכשיו גילה יעלון דברים קשים אלה?  היכן הוא היה כל הזמן  כאשר בכל הופעה ציבורית חשובה הוא דאג להופיע כצל של נתניהו, כאילו היה היורש המיועד שלו?
אין ספק' כי יעלון רוצה לעמוד בראש גוש פוליטי  או הנהגה ישראלית חדשה, אבל מוטב שמישהו יגיד לו את האמת הפוליטית הפשוטה.  יעלון רחוק מאוד מלהיות מנהיג כריזמטי שמלהיב המונים. מהלכיו האחרונים מעידים על חולשה אסטרטגית  פוליטית אישית, בה הוא לא הצטיין אף פעם.
באחרונה יש גם שאלות רבות אותן מעוררים חוגים שונים, כולל מבקר המדינה, על הדרך בה הוא ניהל את צה''ל והכין אותו למערכות הבאות. במצב הפוליטי הנוכחי הפנימי בישראל, רק מעטים יצטרפו אליו במסעו לכבוש את השלטון.
הפלסטיקאית השנייה, הרוצה להציל את מדינת ישראל  ולהחזירה למה שהיא מכנה 'ערכי היסוד שלה', היא ציפי לבני, שהכריזה ביום ה', כי תציג בקרוב תוכנית להקמת גוש דמוקרטי מרכזי.
ליבני שרטטה מצב בו יהיו בישראל שני גושים שיתחרו ביניהם, גוש רפובליקני.  (היא נרתעה מלהגדיר גוש זה כפשיסטי,  כפי שהיא רואה אותו באמת, על משקל המפלגה הרפובליקנית בארצות  ומועמדה לבחירות לנשיאות דולנד טראמפ.) וגוש דמוקרטי. כלומר, הגוש 'הרפובליקני' הוא אנטי דמוקרטי. עוד צעד נוסף וליבני תגיע להגדרות של 'מחנה השפויים מול מחנה הלא שפויים'. 
 'השאלה האמיתית היא מה אנחנו עושים עם השטחים'. קבעה ליבני. לדבריה 'ישראל חייבת עכשיו לקבל את ההחלטה שלא קיבלה 50 שנה. 'יש רוב לשתי מדינות בעם', קבעה ליבני, ויש צורך במחנה גדול שיבטא את הרוב הזה. בחודשים הקרובים אציג תוכנית מסודרת להקמת גוש דמוקרטי ברור וחד – בעד שתי מדינות, בעד הדמוקרטיה'. אלה דברים הרבה יותר רציניים מדבריו של יעלון, אבל כפי שקיימים ספקות גדולים כמה אנשים ילכו אחרי יעלון, ככה ישנם ספקות רבים באם לבני תצליח להקים 'גוש דמוקרטי' על בסיס העיקרון של שתי מדינות  ומי בדיוק ילך אחריה.
האמת הפוליטית הערומה היא שרוב הישראלים אינם נוהרים אחר חזון שתי המדינות של ליבני.
החלש והנלעג מבין השלושה היה ראש האופוזיציה, ו'המחנה הציוני' יצחק הרצוג.
 למה הוא בדיוק התכוון במילים הריקות 'עכשיו אין אף איש שמאל שמזהם את האג'נדה. אם יש לכם עוד מילים חזקות שיכולות לבטא את האג'נדה הזו, אתם מוזמנים לשלוח אותן לתיבת המייל של נפתלי 'באטמן' בנט או 'פופאי' ליברמן'. מה בדיוק הרצוג מנסה לעשות? להכניס את הסגנון של דונלד טרמאפ לדו-שיח הפוליטי הישראלי?  בשביל זה צריך להיות טראמפ ולא הרצוג.
את המכה הפוליטית 'הניצחת' הטיל מי שהיה  שר ביטחון במשך ארבע שנים בממשלת נתניהו, אהוד ברק, שקרא למרד אזרחי, והגדיר את ממשלת נתניהו ואת שריה ומדיניותם כפשיסטים. זו הייתה השתלחות ללא רסן של אדם שכל דרכו הפוליטית, כולל כהונתו הקצרה כראש ממשלה, הייתה כשלון אחד רצוף, ללא משנה באיזה צד  של המחנה הפוליטי היה.     
הבעיה המרכזית עם הפוליטיקאים הישראליים היא כשרון הבלתי נדלה מלומר לציבור הישראלי מה באמת קורה ואיזה תהליכים פוליטיים ומדיניים באמת  מתרחשים.
אז אולי ציפי ליבני ויצחק הרצוג אינם יודעים זאת, אבל יעלון כן יודע ומכיר התרחשות זו.
רעידת האדמה הפוליטית המדינית-האמיתית המתחוללת בימים אלה היא לא בישראל ולא בירושלים, אלא  ברמאללה.
המקורות המודיעיניים של תיקדבקה מדווחים, כי סעודיה מצרים ומדינות המפרץ מוליכות עתה מהלך להדחתו של יו'ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן מתפקידו ולהחלפתו במנהיג פלסטיני אחר.
זו הסיבה מדוע תחנת אל-ג'זירה שידרה ביום ה' 16.6, כתבת תחקיר ארוכה ללא תקדים בעולם הערבי על כל מעשי השחיתות של בנו של אבו מאזן טארק עבאס, כולל תיאור מדויק של דירת הפאר שהוא רכש לעצמו באחרונה בלונדון. הכתבה רומזת כי כספים רבים של הרשות הפלסטינית זרמו לטראק עבאס.
באם המהלך המצרי-סעודי זה יצליח, תפתח הדרך לפני המרכזיות שבמדינות ערב להוביל ביחד עם הנהגה פלסטינית חדשה, מהלך מדיני חדש עם ישראל.
במילים אחרות, גם ריאד וגם קהיר קבלו את הנחת היסוד כי מי שבאמת מהווה מכשול להתקדמות מדינית  הוא אבו מאזן ולא נתניהו.

אם ללבני ולהרצוג היה אומץ לב פוליטי ואישי הם היו צריכים להצטרף למהלך הזה בו מעורב ישירות נתניהו.
כל זמן שבנימין נתניהו ימשיך לתמוך במהלך הזה, אין סיכויים רבים  שיעלון, ליבני, והרצוג, יפילו אותו מהשלטון.  

 

Print Friendly, PDF & Email
שינוי גודל גופנים
ניגודיות