אין כאן לא חוכמה, לא העזה, ולא דייקנות. בשבוע המלחמה בעזה, ראינו גרירת רגלים, הססנות, והעמדתם של צה"ל ומדינת ישראל, שוב במצב של חוסר הכרעה, בדיוק כמו במלחמה בלבנון.
תיקדבקה. 'אינני רוצה להתווכח אתכם', אמר ראש הממשלה אהוד אולמרט, ביום חמישי 17.1 בלילה, שעה שהגיע לשדרות ולעין השלושה, לתושבים שאמרו לו, כי מה שהוא ערכי נשבר בממשלת ישראל ובצה"ל, בצורה שהם מטפלים בחמס, בהפגזות הטילים, המרגמות, והצלפים שלו. אבל ראש הממשלה, שלפי עדויות של אלה שהשתתפו בפגישות, חש עצמו מאוד בטוח בעצמו, חזר על המנטרה אותה אימץ במשך כל שבוע ההפגזות הכבדות של החמס, 'אנו פועלים בחוכמה, בהעזה, ובדייקנות'. בהופעתו לפני התאחדות התעשיינים, כמה שעות לפני סיורו בעוטף עזה, הוסיף אולמרט ואמר, כי הפעולות של צה"ל תבאנה לכך, כי בסופו של דבר החמס יבין שלא משתלם לו יותר לירות טילים. כתבי החצר שליוו את ראש הממשלה, דיווחו ממה שהם הגדירו 'לילה בארץ הקסאמים', כאילו המדובר בפלנטה אחרת, שאיננה קשורה למדינת ישראל, וכאילו הצבא שנלחם שם, הוא לא צה"ל. זה היה המשך טבעי לשבוע המלחמה, בו אף קצין אחד של צה"ל לא הופיע להסביר לציבור בישראל, מה מתרחש במלחמה, כיצד היא מתנהלת? ומה מטרותיו של הצבא במלחמה? איש גם לא דיווח, כיצד הכוחות פועלים? ומה באמת הם עושים? איזה אויב הם פגשו בשכונת זיתון, או אל בוריג' ברצועה? הסברת המלחמה נשארה בידי הסטטיסטיקות היבשות אם החמס ירה 48 או 54 טילים ביממה.
בליל שבת, 18.1, לאחר שמטוסי חיל האוויר נשלחו להפציץ מטרות ריקות בעזה, אבל שולחיהם, כלומר הדרגים המדיניים והצבאיים הגבוהים, נכשלו בפעולה, משום שלא העלו בדעתם, כי בקרבת מקום תיערך חתונה, ואישה פלסטינית אחת תיהרג, ו-50 אזרחים פלסטינים ייפצעו, התערב מזכיר האו"ם באן קי מון Ban Ki-moon , וקרא לישראל להפסיק את ההפצצות, לפתוח מיד את המעברים, לספק מיד את כל כמויות הדלק הדרושות לתחנות הכוח ושאיבת המים בעזה. לחמס, קרא מזכיר האו"ם, 'לעשות הכול', להפסיק את הפגזות הטילים, כאילו לא החמס הוא שיורה אותם.
כאשר האוכלוסייה האזרחית הישראלית בשדרות, באשקלון, ויישובי עוטף עזה, הופגזה השבוע במאות טילים ופגזי מרגמה, ובשדרות השתררה עלטה, שתק באן קי מון ולא אמר מילה.
אבל הנקודה החשובה והעיקרית היא, לא מה שמזכיר האו"ם אומר או לא, מאחר ואת הערך שיש לדבריו אנו יכולים לראות בלבנון, שם למרות החלטת מועצת הביטחון 1701, וכוחות יונפי"ל, הנשק האיראני והסורי ממשיך לזרום ללא הפרעה לחיזבאללה, אלא, איך צה"ל, ומדינת ישראל, יצאו משבוע הקרבות ברצועה? ידו של מי הייתה על העליונה? והתשובה היא מאוד ברורה. בשבוע המלחמה ברצועה, החמס יצא, בדיוק כפי שחיזבאללה יצא מהמלחמה בקיץ 2006. צה"ל לא שבר את כוחו הצבאי של החמס, וצה"ל לא הצליח להפסיק את ירי הקסאמים, והמרגמות. כמו שבשלושה השבועות הראשונים למלחמה בלבנון, לא ניתנה הוראה לצבא להיכנס ללבנון, וכאשר ההוראה ניתנה סוף סוף, שלושה ימים לפני סוף המלחמה, כבר היה מאוחר, כך השבוע לא ניתנה הוראה לצה"ל להיכנס לרצועה ולהשמיד את תשתית הטילים.
עכשיו לאחר שהחמס, עבר את מבחן האש הקשה הזה, הוא יארגן את כוחותיו מחדש. יחדש את מלאי הטילים שלו, דבר שהוא יכול לעשות עכשיו מייצור מקומי עצמאי, ויחכה לסיבוב הבא, בדיוק כפי שעושה היום חיזבאללה. במילים אחרות מאוד ברורות וחדות, צריך לומר, כי החמס יצא משבוע הקרבות וידו על העליונה.
זה הרגע בו צריך לשאול, היכן היא החוכמה, ההעזה, והדייקנות, עליהן ראש הממשלה אהוד אולמרט מדבר? היכן היא החשיבה, של האמרה ' נחשוב,נשקול, ונעשה מה שצריך לעשות' של שר הביטחון אהוד ברק? ולאן נעלם הרמטכ"ל רב אלוף גבי אשכנזי, בשבוע הקרבות?
שבועיים לפני דו"ח וועדת וינגורד יש לנו מול העיניים הוכחה, ששום דבר לא השתנה, לא בדרגים המדיניים ולא בדרגים הצבאיים מאז מלחמת לבנון. שניהם נשארו באותו קיבוע מחשבתי, קונצספציואלי, שהביא לכישלון בלבנון. הדיבורים, ש'צה"ל הוא עכשיו צבא אחר'. הם בבחינת טפיחה עצמית על השכם שנועדה להסוות מציאות זו. צה"ל הוא צבא שעושה מה שאומרים לו לעשות, וכאשר לא אומרים לו מה לעשות, כפי שהיה בלבנון ב-2006, והשבוע בעזה, צה"ל לא פועל, כפי שהוא יודע וצריך לפעול.