אם מלך ערב הסעודית יגיע לישראל זה יהיה אירוע היסטורי. אולם הוא כבר לא יהיה דומה בממדיו לבואו של אנואר סאדאת לירושלים לפני 40 שנה

האירוע ההיסטורי לפני 40 שנה שהתרחש בנמל התעופה בן גוריון ב-19 לנובמבר 1977, כאשר נשיא מצרים דאז ירד במדרגות המטוס שהביא אותו לישראל, אף פעם לא יחזור על עצמו.
אין היום מנהיגים לא בישראל ולא בעולם הערבי בקנה מידה של אנואר סאדאת ומי שהיה ראש ממשלת ישראל דאז מנחם בגין, שהיו שני ענקים פוליטיים בעלי חזון מדיני ואומץ לב אישי.  החלטתם לעשות שלום בין ישראל למצרים, הייתה החלטה אישית של כל אחד מהם, מבלי שהם יתנו לאיש להשפיע עליה או להזיז אותם מדרכם.
אין היו מנהיג ערבי שיעז לבוא לירושלים לבקר בהר הבית תחת שלטון ישראלי, ולצעוד ברגל תחת הגנה ישראלית ממסגד אל-אקצה אל כיפת הסלע כאשר משני צדי המסלול הקצר הזה עומדים ישראליים ומריעים לו, ואחר כך לנאום בכנסת.
ואם יבוא מנהיג כזה הוא קרוב בוודאי יבוא או שכבר ביקר בחשאי בתל-אביב.
אין היום גם מנהיג ישראלי שיוותר על שטחים כבושים כפי שמנחם בגין וויתר על חצי האי סיני, ובכך טבע את הנורמה שנשארה עד היום שתמורת שלום צריך להחזיר שטחים.
לעומתו שבר סאדאת את הנורמה הערבית כי את ישראל אפשר לנצח במלחמה. לתפיסתו אפשר היה לנצח את ישראל בשלום.
המציאות הפוליטית, המדינית, והצבאית, היא כזו שיכול מאוד להיות שאין צורך יותר במנהיגים כאלה.
ארבעים שנה לאחר מכן, לא רק שחוזה השלום בין מצרים וישראל החזיק מעמד,  אפילו בשנים 2013- 2012 בהם האחים המוסלמים שלטו בקהיר, אלא שהקשרים בין נשיא מצרים פאתח אל-סיסי וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, הם לא פחות חזקים, מאלו שהיו בין אנואר סאדאת ומנחם בגין. אבל מדובר בסוג אחר של יחסים. 
אין ביחסים אלה תחושה של עשיית היסטוריה.
את מקומה תפסה ההכרה ששיתוף פעולה מדיני, צבאי, ומודיעני, יכול להבטיח גם לקהיר וגם לירושלים מידה רבה של ביטחון ויציבות. למערכת יחסים דו-צדדית זו התווספה מערכת יחסים נוספת ישראלית-ערבית שלא הייתה קיימת לפני ארבעים שנה.
במילים אחרות, היום יש מנהיגים ערביים המאמינים כי אין צורך לנצח את ישראל בשלום. צריך, לפי תפיסתם לחיות עם ישראל בשלום.
המדובר במערכת יחסים מיוחדת במינה בין ערב הסעודית ואיחוד נסיכויות הנפט הערביות ה-UAE, ובין ישראל.
מספר הישראלים הפועלים בשטחי חיים רבים במדינות אלה הוא גדול מאוד.  בינן וישראל קיים קשר יבשתי באמצעות שיירות ענק המעבירות יום יום ולילה לילה, תוצרת ישראלית וכזו שמגיעה מארצות אירופה לנמלים ישראליים.
לפעמים נראה, כי הדבר היחיד החסר למערכת יחסים זו הן טיסות ישירות בין המדינות.
במילים אחרות: מדובר בשלוש מדינות ערביות מרכזיות, אחת הגדולה ביותר בעולם הערבי, ושתיים אחרות העשירות ביותר, הרואות בקשר עם ישראל חלק אינטגרלי הולך וגדל במערכת הביטחון  והכלכלה הלאומית שלהם.
רבים מייחסים התפתחות זו כתשובה למהלך האיראני לייצב את מעמדה של טהרן כמעצמה האזורית מס' 1 באמצעות פיתוח נשק גרעיני. כמובן שגם שיקול כזה קיים, אולם הוא לא העיקרי.
ההכרה הערבית, כי אי אפשר יהיה עוד שנים רבות לראות בנפט את מקור  היחיד לעוצמה ועושר וצריך להתחיל לבנות יכולות אזוריות כלכליות וטכנולוגיות מתקדמות, היא שמקרבת אותן יותר ויותר לישראל.
עכשיו מנסים לראות כיצד הקשרים הערביים-ישראליים האלה ידחפו את הפלסטינים להגיע להסכמים מדיניים עם ישראל.
אם בשנה הבאה יבוא לישראל מלך ערב הסעודית, או ראש ממשלת ישראל יבוא לביקור בריאד, זה יהיה אירוע היסטורי, אולם הוא כבר לא יהיה בגדר של הפתעה, וגם הוא לא יהיה דומה בממדיו לבואו של אנואר סאדאת לירושלים לפני 40 שנה.
מבחינה זו בואו של אנואר סאדאת לישראל היה אירוע היסטורי מכונן.
להיסטוריה יש חוש מכונן שאי אפשר להתווכח עליו: 19 בנובמבר הפך להיות תאריך בו מתרחשים אירועים היסטוריים משנים פני עולם. ב-19 לנובמבר 1977, הגיע אנואר סאדאת לירושלים.
שנתיים לאחר מכן ב-19 לנובמבר השתלטו כמה מאות לוחמים וואהבים קיצוניים, רובם בני שבט העותייבה על המסגד הגדול במכה. זו הייתה פעולת הטרור הראשונה ממנה צמחו ארגון אל קעידה ומנהיגה הסעודי אוסמה בין לאדן.  
נשיא מצרים אנוואר סאדאת נרצח ב-6 באוקטובר 1981 על ידי קבוצת אנשי המודיעין המצרי שהופקדו על בטחונו האישי והזדהו עם הענף המייסד של אל קעידה המצרית-תנועת אל הג'ירה אל תכפירה, שהייתה חלק מהלברינט של הג'יאהד האיסלמי המצרי. אלה ראו בכינון הקשרים עם ישראל בגידה בעם המצרי ובאיסלם.
זה לא היה מקרה שבואו של אנוואר סאדאת לירושלים היה אחד הגורמים העיקריים לצמיחתה של אל קעידה.
זה מוטיב היסטורי שכולם מתעלמים ממנו.