ארצות הברית וישראל הניחו את החרב על צווארו של ערפאת.

בבוקר יום ה` 6.12 , אנחנו חיים בשעות היסטוריות. כפי שב-1993 לפני שמונה שנים ההנהגות הפוליטיות של ארצות הברית וישראל דחפו את יאסר ערפאת ואש"ף להיכנס לרצועת עזה ולגדה המערבית, ככה בבוקר זהכך הן דוחפות אותו ואנשיו החוצה, כדי שייסיימו את שלטונו שם. ובדיוק כפי שהנשיא האמריקני הקודם ביל קלינטון היה אולי האיש הפעיל ביותר בדחיפת ערפאת פנימה, ככה הנשיא ג`ורג בוש הוא הפעיל והנמרץ ביותר במאמץ להביא לסיום שלטונו של ערפאת. ערפאת עוד מנסה לחבוט במים הגואים מסביבו בניסיון להישאר מעל פני המים ולהינצל. אבל זה כבר לא משנה. ארצות הברית וישראל כבר שמו את החרב על צווארו ואין לו יותר לאן לפנות. גם לא לעזרתם של שליטי מדינות ערב. איש מהם לא יבוא לעזור לו. על כך הוחלט בפגישה ההיסטורית שהייתה בין נשיא מצרים חוסני מובראק ועבדאללה מלך ירדן ביום שלישי.
שני המנהיגים הערביים החליטו שהם יותר לא מנסים להציל את ערפאת. בלילה שבין יום רביעי וחמישי, שלח שרון את ראש המוסד אפרים הלוי שיצא לקהיר לדווח לנשיא מובראק על מה שמתרחש. מובראק המבין טוב מאוד את ההתפתחויות ההיסטורית החליט לשלוח את שר החוץ שלו, עלי מאהר, ואת ראש שירותי המודיעין שלו בדחיפות לירושלים, לא בניסיון להציל את ערפאת, אלא כדי להבטיח את האינטרסים המצרים במה שיתרחש בשטח לאחר תקופת ערפאת. האיש והמדינאי היחיד כיום בעולם המנסה לעזור בכך הוא שר החוץ הישראלי שמעון פרס. חשבונו של פרס פשוט וברור, בלי ערפאת אין לפרס יותר מה להציע, לא בזירה הפנימית ולא בזירה הבינלאומית. אם כי בשעות הקרובות תהיינה עוד עליות וירידות במצב, העובדה המרכזית נשארת בעיניה. ארצות הברית החליטה שערפאת אינו מעניין אותה יותר והיא מעונינת בסיום שלטונו.
מאחר וארצות הברית היא לא ישראל והפוליטיקאים האמריקנים אינם חברי פוליטיקאים ישראלים ארצות הברית תלך בקוו זה עד הסוף. לא רק משום שהנשיא ג`ורג בוש אמר והבטיח זאת לשרון אלא משום שעכשיו כל שליטי מדינות ערב ובעצם כל שליטי מדינות העולם עומדים ומתבוננים בקרב המתפתח בין ג`ורג בוש ויאסר ערפאת ומחכים לראות את תוצאותיו. הקרב החשוב במלחמה בטרור באפגניסטן מוכרע למעשה קודם כל בעזה ובישראל ולא בקבול וקנדאהר. בין השאר מתבוננים במתרחש וממתינים סדאם חוסיין, בשאר אסד והשייך חסן נסראללה. שלושתם יודעים כי אחרי ערפאת יגיע תורם.
המוצא היחיד העומד עכשיו בפני ערפאת הוא למעשה המוצא היחיד בו הוא תמיד בחר. מלחמה וטרור עד הסוף. ולא צריך לנחש מה תהייה התוצאה הסופית כאשר נגדו עומדות ארצות הברית וישראל.
ותמיד תמיד צריך לזכור את העובדה הזו ואת הלקח ההיסטורי הזה. כי ברגע המכריע, ארצות הברית ונשיאה עמדו לצידה של מדינת היהודים. גם אם ערפאת יבחור היום בדרך הכניעה לאמריקנים ולישראלים, כל שלטונו, דמותו ועתידו בעיני עמו והעולם הערבי מתמוטטים
ומתרסקים כאילו לא היו. ברגעים אלה כבר ברור, כי אם אפילו ערפאת יישאר תקופת מה בתפקידו כראש הרשות הפלסטינית, הוא לא רק יהיה קצוץ כנפיים, אלא גם מנהיג חסר כל חשיבות פוליטית.