באין מנהיגות, וחוסר ביטחון אישי ולאומי, עברו האירועים לשליטת הרחוב היהודי, הפלסטיני, ושל ערביי ישראל

אל מול רציחתם של שלושת הנערים הישראליים גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח ז''ל,  התקפות הטילים מהרצועה, רציחתו של הנער הפלסטיני מוחמד אבו חדיר משועפט, ההתפרעויות של פלסטינים במזרח ירושלים, הנמשכות כבר שלושה ימים, שריפות הענק המוצתות על ידי הפלסטינים, והתפשטות המהומות לאזור המשולש בין ערביי ישראל,  נראה הטיפול הכושל של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ושל שר הביטחון משה (בוגי) יעלון, במשבר הביטחוני הלאומי מולו ניצבת ישראל, כאילו לקוח מעולם דמיוני אחר שאיננו  קשור בכלל למציאות בשטח.
האיש אשר טבע את הסיסמא 'נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן, וגם לא נקמת דם של נערים צעירים וטהורים – שהיו בדרך הביתה לפגוש את הוריהם – ולא יראו אותם עוד'. 'החמס הוא האחראי, והחמס ישלם',  השאיר את ביצועה למצרים, ירדן, טורקיה, וקטאר, אשר מנסות להשיג הפסקת אש, שכולם יודעים כי היא מדומה, ובהזמנות הראשונה הנוחה לחמס, לג'יאהד האיסלמי, ואולי גם לאיראן, וחיזבאללה, תופר.
כל מה שממשלת ישראל עשתה מול הרצח גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח ז''ל, היה לעצור כמה מאות פעילי חמס בגדה, ולסגור כמה אגודות צדקה.
הממשלה שינתה תוך כמה ימים את קוד הפעולה שלה, שאמרה כי 'הרוצחים ישלמו', וכי פעולה כוללת גם את אלה שסייעו להם. עכשיו לפי הממשלה, גם פעולה זו תצטמצם וכל מה שיקרה הוא שהשב''כ ינסה ללכוד את שני הרוצחים מרואן אל קואסמה בן 37, ועמאר אבו עיישה בן 33.
עד עתה מדיניות זו של פסיביות מוחלטת, הבאה מתוך השקפה מוזרה, שגם גורמים אחרים יהפכו להיות פסיביים כמותם, פעלה לטובתם של נתניהו ושל יעלון שמשתף אתו פעולה. ככל שהזמן חלף ועבר ממשבר ואירוע מסוים, כך הפסיביות הפכה אותו לנשכח. 
זו כמובן הייתה אשליה, מאחר ושורשי המשבר לא נפתרו, הם רק הוסוו וטושטשו. היו גורמים חיצוניים רבים, ביניהם ממשל אובמה מחד, וטהרן מצד שני, שלפי עקרון גלוי זה קבעו את מדיניותם. אצל נתניהו ויעלון, זו שאלה מתי המשבר הבא יפרוץ, כדי שאפשר יהיה להשכיח את המשבר הקודם סופית.
דעת הציבור בישראל איננה יודעת ואיננה מבינה, את המשמעות של ההחלטה האמריקנית מהשבוע, לחתום על הסכם גרעיני עם איראן, אשר ישאיר את טהרן במצב, בו היא תהייה במרחק של ששה חודשים בלבד מפיתוח פצצה גרעינית.  האירועים בגוש עציון, בירושלים, ובמשולש הישראלי, עוזרים לנתניהו וליעלון, להסתיר את גודל כישלונם בנושא הקריטי לביטחון ישראל.
אולם גם לפסיביות ולהעמדת פנים יש גבול וסוף.  
מדיניות הזו, חזרה השבוע אליהם כמו בומרנג.  מה שנתניהו ויעלון לא לקחו בחשבון, כי מלבד שחיקת כוח ההרתעה של צה''ל, באמצעות הסיסמאות  'שקט יענה בשקט', ו'צה''ל איננו רוצה בהסלמה', והפצצת מטרות ריקות ברצועה, הרחוב הישראלי היהודי והערבי, והרחוב הפלסטיני, הם שלקחו מעכשיו את ניהול המשבר הנוכחי לפי הבנתם.
נשיא מצרים פאתח אל סיסי, ועבדאללה מלך ירדן, אינם יכולים, וכפי הנראה, גם אינם רוצים לטפל במשברים פנימיים ישראליים ופלסטיניים, וישראל אף פעם לא הייתה צריכה להגיע למצב, בו היא תיתן להם גישה לנושאים כאלה.
זו הסיבה מדוע נתניהו ויעלון, איבדו קודם את השליטה  על הרחוב הישראלי, אחר כך את השליטה על הרחוב הפלסטיני בירושלים, וביום שישי ושבת איבדו את השליטה על הרחוב של ערביי ישראל.
כמו שרצח הנערים הישראליים, ורצח הנער הפלסטיני, הם אבני דרך מרכזיות בסכסוך הישראלי-פלסטיני, כך גם המהומות של ערביי ישראל, בהן הגענו למצב, בו נהגים יהודיים נחקרו על ידי רעולי פנים ערביים למוצאם, וכאשר התברר כי הם יהודים הוכו ומכוניותיהם הועלו באש, הם אבני דרך ביחסי שני העמים, מהם אין דרך חזרה. 
שרת המשפטים בממשלת נתניהו הגב' ציפי ליבני, יכולה להקים 100 קווים חמים לדיווח אנונימי על הסתה, אבל לא היא ולא נתניהו, יוכלו לחסום את מה שהאיש ברחוב מרגיש-אובדן ביטחון אישי ולאומי, וחוסר מוחלט של הנהגה במדינת ישראל.
ברגעי משבר לאומיים כאלה, העם זקוק למנהיגים שיגידו לו מה לעשות ולאן לפנות, ולא מנהיגים ששותקים!
צה''ל יכול להעמיד לדין לא עשרות חיילים אשר כותבים ברשתות החברתיות, כי הם דורשים נקמה והרג מחבלים, אלא  אלפי חיילים, זה לא ישנה את מה שמרגישים או חושבים על האירועים האחרונים עשרות אלפי חיילים. אם חיילים עומדים לדין על זה שהם כותבים 'כי צריך להרוג מחבלים', אזי נשאלת השאלה מה תפקידו של צה''ל? לא להרוג מחבלים?  
במעשיהם והתנהגותם נתניהו, יעלון, ליבני, לפיד, וגנץ, מעבירים עכשיו את הפסיביות שלהם, ואת דבקותם בעולמות ומושגים, שהם בעצמם במדיניותם מוטטו, מהרחוב אל הצבא.
הפגנת הפחדנות של בנימין נתניהו בשבת 5.7, כאשר שלח את השר לביטחון הפנים יצחק אהרונוביץ', לתחנת המשטרה בוואדי עירון, לטפל באירועים החמורים בקרב ערביי ישראל, מבטיחה רק דבר אחד.  ישראל עומדת רק בשלב א' של האירועים אשר כבר יצאו מכלל שליטה. שלב ב' עוד לפנינו.  
 

     

 

Print Friendly, PDF & Email
שינוי גודל גופנים
ניגודיות