בגדאד, שדרות, ג`בלייה.

תיקדבקה: שבוע לאחר חיסולו של מוסאב זקראווי אמר הנשיא ג`ורג בוש ביום ג` 13.6, לעיתונאים אמריקנים לאחר ביקור בן חמש שעות בעיראק ופגישה עם ראש ממשלת עיראק נורי אל מליקי בבגדאד, על סיפון המטוס איירפורס1: `אי אפשר יהיה להגיע למצב של רגיעה מוחלטת בעיראק`. `המטרה הייתה`, אמר בוש `ליצור בעיראק תחושה של סדר, אבל הפסקת האלימות הוא סטנדרט שאי אפשר להשיג אותו`. בוש דיבר על כך כי המטרה האמריקנית הייתה שאנשים `יוכלו ללכת בנוחיות לעבודתם`, `אבל זו דרך לא מדויקת למדוד הצלחה או כישלון במלחמה לפי זה אם ישנם מתאבדים או מכוניות תופת.` בכך הודה נשיא ארצות הברית בפעם הראשונה, כאשר המלחמה נכנסת לשנתה הרביעית, בפומבי בחוסר יכולתה של ארצות הברית לנצח את כוחות הגרילה הסוניים ואת אל קעידה בעיראק ולבסס בעיראק שלום ויציבות.
עצם העובדה כי הנשיא בוש מדבר על כך כי המטרה בעיראק הייתה `שאנשים יוכלו ללכת בנוחיות לעבודתם,` מראה על כך כי גם לאחר שהקדיש את שתי הקדנציות של כהונתו למזרח התיכון, מתקשה הנשיא להבין את מהותו של האיסלם הפונדמנטליסטי ואת מהותה של הגרילה והטרור המוסלמים שמטרתן המרכזית היא שאיש לא ילך בכלל לעבודה, עד אשר הכופרים הצלבנים ויהודים, ועכשיו גם השיעים יושמדו. בעוד הנשיא מדבר על קריטריונים מערביים למידת הצלחתה או כישלונה של מלחמה לפי מספר מכוניות התופת המתפוצצות, ממשיכות המכוניות והמתאבדים להתפוצץ, ובעיראק, הארץ בה האמריקנים הבטיחו לנצח את הטרור, ממשיכים להירצח מידי יום עשרות רבות של אזרחים שהולכים לעבודתם או לחפש עבודה.
באותו זמן בו הנשיא בוש נחת בבגדאד חיסל חיל האוויר הישראלי חוליית משגרי טילי `גראד` של הג`יהאד האיסלמי ברחוב צאלח א-דין בצפון העיר עזה. משני הטילים הישראלים שנורו נהרגו 5 חברי החוליה, ו-6 אזרחים פלסטינים ביניהם שני ילדים.
איש כמובן לא דיווח כי מהרכב הבוער קפץ איש ג`יהאד מכוסה בדם שהחל לרוץ ברחוב הראשי ולצעוק `צלם,` `צלם`. במילים אחרות, לאיש הג`יהאד האיסלמי ברחוב צאלח-א-דין, היה חשוב יותר להדגיש, מאשר את פציעתו, את הצורך בצלם אשר יפיץ מיד את `הברבריות שבפעולת ישראל` במלחמה המתחוללת ברצועת עזה.
כמובן, שגם הנשיא ג`ורג בוש וגם ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט, לא יטרחו, אף פעם ובשום הזדמנות להדגיש כי האיש אשר היה אחראי והניח את כל היסודות למלחמת הטרור, למרחץ דמים זה במזרח התיכון, ואשר הנהיג את מכוניות התופת ואת `המכונות` האנושיות המתפוצצות, היה לא אחר מאשר יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת. אוסמה בין לאדן, ומוסאב זרקאווי, למדו מערפאת ולא הוא למד מהם. ערפאת גם בנה את תנועת הטרור הפלסטינית כך שהיא מורכבת מאלפים רבים של תאי טרור כל שחיסולם של כמה עשרות או מאות תאי טרור לא תביא בעתיד הנראה לעין לחיסולו של הטרור הפלסטיני. יאסר ערפאת הוא גם שיצר את הקשר בין המלחמה הפלסטינית לבין סדאם חוסיין, ושליט עיראק לשעבר לקח ממנו את הרעיון להכין לאמריקנים שנכנסו לעיראק ב-2003 את המלכודת של מלחמת הגרילה. ובדיוק כפי שהאמריקנים אינם יכולים להפסיק את מכוניות התופת, מטעני הצד, ואת המתאבדים בעיראק, משום שהם התעלמו וממשיכים להתעלם מהסיבות האמיתיות היוצרות מצבים אלה בשטח, כך ישראל, מאותה סיבה עצמה, איננה יכולה לעצור את הקסאמים על שדרות, ואת פיגוע ההתאבדות הגדול המתקרב שהחמס כבר מגלגל.
לכן כאשר ארצות הברית, הנוהגת ביותר יושר מישראל, מתחילה להודות באי הצלחתה בעיראק ובהתחלת הסגת כוחותיה משם, מתאימים את עצמם מנהיגיה הפוליטיים של ישראל למדיניות האמריקנית ונסוגים אף הם, כאשר הם מכנים את נסיגתם בשמות שונים ומשונים, כמו `התכנסות`, `צריך שהצד השני יפנים את המסר`, ו`קביעת גבולות קבע.` כל אלה הם הבעות של חולשה, רפיון, חוסר פתרון, מבוי סתום, שמולה עומדת הנחישות של הגרילה המוסלמית, המוצאת את ביטוייה באיש הג`יהאד האיסלמי הפצוע אשר אינו זועק לעזרה, אלא זועק צלם, צלם. קודם כל גורל המלחמה, אחר כך גורלו האישי.
ההבדל הוא כמובן אחד. בעיראק יש לאמריקנים אפשרות לסגת, אפילו אם הם ייקחו בחשבון את כל ההתמוטטויות הצבאיות והמדיניות שתתרחשנה במזרח התיכון ובמלחמה העולמית בטרור, הכרוכות בכך. לישראל אין לאן לסגת. אם ישראל תמשיך לסגת, במצב זה ותמשיך לגלות הססנות היא תובס במלחמה עם הפלסטינים. וכבר יש לכך סימנים ראשונים לכך בשטח.