במלחמה הצבאית והמדינית משתמשים הממשלה וצה"ל בכלים חלודים ובשיטות מיושנות. ירי הטילים הגיע עד נהריה

כאשר אומרים, בצה''ל, כי 'המטרה נפגעה', פירוש הדבר כי המטרה נפגעה חלקית, או בכלל לא. מכאן ברור כי המשימה, של השמדת סוללות משגרי טילים ארוכי טווח בצפון חצי סיני קרוב מאוד לגבול ישראל עם רצועת עזה, שהוטלה על שייטת 13, ביום ה-6 למבצע 'צוק איתן'-נכשלה.
יתרה מזאת, היה צורך בהפעלת מסוקים ואש מספינות חיל הים, כדי ליצור מסך אש שתחת חסותו לוחמי השייטת יוכלו לסגת מבלי לספוג מספר גדול יותר של נפגעים מאשר 4 פצועים שהיו להם.
נקודה חשובה אחרת, צה''ל לא היה ראשון להשתמש בשיטה זו. החמס השתמש בה לראשונה, כאשר חוליית קומנדו שלו נחתה וחדרה לחוף זיקים כבר, ביום השני למלחמה, ביום ג' 8.7.
ביום א' 13.7, הודיעה עיריית ראשון לציון, כי צה''ל ביקש ממנה, כמו מעיריות ישראליות אחרות שיש להן חוף לאורך הים התיכון, לגלות ערנות לחדירות מזוינים מהים. כלומר, על המיצלים וקהל המתרחצים לנסות ולהבחין בחדירה!
דברים אלה נכתבים לא כדי למתוח ביקורת כלשהי על הפעולה ועל תוצאותיה, משום שכל פעולה צבאית יכולה  להצליח חלקית, בעיקר בגלל סיבות והתפתחויות בשטח שלא נצפו, ואי אפשר לצפות מראש.
אבל דברים אלה נכתבים כדי לציין, כי גם ממשלת ישראל, וגם צה''ל, פועלים בכבדות, ומשתמשים בכלים חלודים שזמנם עבר, ואינם דומים בשום דבר לביצועים המתקדמים של מערכת היירוט 'כיפת ברזל', העומדת לרשותם.  אם מערכת 'כיפת ברזל' הייתה פועלת כמו הממשלה וצה''ל, גם היא הייתה נכשלת.
עד עכשיו לא ברור, מדוע הממשלה וצה''ל ריכזו 30,000 חייל ומאות טנקים וכלי רכב משוריינים ממול לרצועה? לא משום שצה''ל איננו צריך לכבוש את רצועת עזה, או לחילופין לרסק את כוחו הצבאי של החמס, כפי שרבים סבורים, אלא בגלל שלוש סיבות שונות לגמרי.
1. צה''ל נקט בדרך זו של ריכוז כוחות רגלים ושריון גדולים מול עזה ב-2009, בעת מבצע 'עופרת יצוקה', ושלוש שנים לאחר מכן ב-2012,  בעת מבצע 'עמוד ענן'.  עצם העובדה שב-2014, חמש שנים לאחר מכן, צה''ל לא מצא דרך אחרת להפתיע את החמס בהיערכות של כוחותיו מולו, כבר מאותת על חוסר יכולת מחשבה ותכנון מקורי.
2. אם מתכוונים לתקוף רק 'מטרות ממוקדות', כפי שהמקורות הצבאיים של תיקדבקה דיווחו במוצאי שבת 12.7, הרי שבשביל זה אין צורך בריכוז כוחות גדולים כל כך. בצה''ל ישנו פיקוד העומק, ושורה של יחידות מיוחדות, שלכל אחת מהן התמחות בשטחי ושיטות לחימה יוצאי דופן. יחידות אלה מסוגלות לחדור אל תוך הרצועה ולפעול כמו צרעות ארסיות בשטחים הנקראים 'מאחורי קווי האויב'. עד עתה  לא נעשה שימוש בכוחות ובשיטות כאלה.
3. כל זה לא נעשה עד עכשיו בעיקר, משום שמפקד חיל האוויר, האלוף אמיר אשל, בכוח אישיותו הדומיננטית, הצליח לשכנע את ראש הממשלה בנימין נתניהו, כי חיל האוויר יוכל לנצח את הסיבוב הזה עם החמס. הדברים הם יותר מורכבים מאשר אנו כותבים כאן, אבל איננו יכולים למסור כרגע פרטים נוספים על כך, מלבד זאת שבפיקוד צה''ל קיים כעס רב על האלוף אשל, ועל הדרך בה הוא השתלט על מבצע 'צוק איתן'. 
העובדה הבולטת היא, כי בפעם השנייה בשמונה השנים האחרונות, מאז שחיל האוויר נכשל ב-2006 לשבור את הכוח הצבאי של חיזבאללה בלבנון, ובייחוד את מערכי הטילים שלו, מנסים למכור לנו  שוב את התיאוריה שכבר נכשלה, כי חיל האוויר יבטיח את הניצחון.
4. מכאן צמחה הנחה-אגדה אחרת, ששורה של קצינים בכירים ופרשנים, מנסים בכל כוחם למכור לנו היום, כי הכול רק שאלה של זמן.
כאשר ראשי ומפקדי החמס 'המתחבאים' בבונקרים שלהם יצאו החוצה ויראו את ההרס הנורא שהשאירו מאחוריהם  מטוסי חיל האוויר, והם יתקלו בזעם הרחוב הפלסטיני, רק אז הם יבינו איזה  אסון הם המיטו על ראש הפלסטינים בעזה, ועל המערכים הצבאיים שלהם.
המדובר 'באגדה אסטרטגית' המלווה אותנו כבר שנים רבות. אותם הדברים בדיוק הסבירו הדרגים המדיניים והצבאיים לדעת הקהל הישראלית, לגבי חסן נסראללה וארגונו חיזבאללה, כשהם לועגים לנסראללה המתחבא עד היום בבונקר.
אבל המציאות היא שונה. מתוך מקום מחבואו בבונקר השיג נסראללה לחות ששה הישגים לא רעים בכלל.
 

• הוא הכפיל ושילש את מספר הטילים ארוכי הטווח הנמצאים בארסנל שלו. הוא הפך את צבאו להיות אחד הצבאות  המודרניים היעילים ביותר במזרח התיכון.
• במקום להתנגש חזיתית עם צה''ל, הוא היפנה את צבאו לסוריה, והפך אותו שם לכוח הצבאי החשוב ביותר במלחמה הסורית, ובעל ניסיון קרבי-מבצעי שנרכש בשטח. חיזבאללה מהווה היום כוח צבאי בו עתה כל פתרון מדיני במזרח התיכון חייב להתחשב בו.
• לחיזבאללה יש עתה קשרים פוליטיים וצבאיים עם מוסקבה. במילים אחרות, יש לו תמיכה מדינית  וצבאית רוסית.
• חיזבאללה מאגף את צה''ל לא רק מחזית לבנון, אלא גם מחזית סוריה.
• חיזבאללה הוא הגורם הצבאי העיקרי המבטיח בשטח את קיומו של הציר איראן-סוריה-חיזבאללה.
• חיזבאללה מצא דרך חדשה להתגרות בישראל ובישראל. להחדיר מלטים חמקנים למחצה, למרחבים האוויריים של ישראל, ומלחמת סייבר.

בצעדים אלה נטרלו איראן וחיזבאללה, את המדיניות הישראלית של  'נסראללה היושב מפוחד במרתף', אשר הייתה תמיד יותר תעמולתית, מאשר מציאותית.
אותם הדברים אמורים לגבי החמס. מי שתולה תקווה במנהיגי החמס שיצאו מהבונקרים שלהם וייבהלו, מתנהג לפי הדפוסים הלא מציאותיים בהם ישראל התנהגת ומתנהגת כלפי חיזבאללה.
כמו לחיזבאללה, יש גם לחמס לפחות ארבעה הישגים לא מבוטלים בשטח.

• החמס מצליח להחזיק כבר קרוב לשבוע למעלה מ-5 מיליון ישראליים בשלושה רבעים משטחה של המדינה, במקלטים.
• החמס לא נשבר צבאית תחת עוצמת ההתקפות הישראליות עליו, ומערכות הפיקוד והיחידות הצבאיות, כולל יחידות שיגור הטילים, ממשיכות לתפקד.
• החמס הצליח למנוע עד עכשיו הכרעה צבאית במלחמה, כאשר ישראל היא המאותת ראשונה כי היא מוכנה לדבר על הפסקת אש.
• רוצחיהם של שלושת הנערים הישראליים עדיין מתהלכים חופשי, כאשר איש אפילו איננו מעלה כי תמורת הפסקת אש, על החמס להסגיר אותם לישראל.  
  ביום א' 13, שיגר החמס בפעם הראשונה טיל מעזה לנהריה. הטיל שעבר טווח של 172 ק''מ, התפוצץ בשטח פתוח. ראש עיריית נהריה ג'קי סבג אמר כי ביום א' הודיע לו פיקוד העורף כי אפשר לסגור את המקלטים. לדבריו הוא העדיף להתעלם מהוראה זו, והשאיר אותם פתוחים. נהריה וסביבותיה הם האזור היחיד בישראל שספג טילים, גם מלבנון, וגם מעזה.    

אותם הדברים אמורים לגבי הצעדים המדיניים שישראל נוקטת לגבי הסיכויים להשיג הפסקת אש. הניסיון להחיות מחדש את הסכם הפסקת האש משנת 2012, שהושג, או הוכתב למעשה, על ידי שרת החוץ האמריקנית דאז הילארי קלינטון, בהשתתפות נשיא מצרים דאז מוחמד מורסי, ראש ממשלת טורקיה ארדואן, ושליט קטאר דאז, השייח אל תאני, הוא לא יותר מאשר ניסיון נואש, לנסות ולהנמיך את להבות האש, ולהשאיר את הגחלים הלוהטות-קרי החמס, כוחו הצבאי, והטילים שלו, בשטח.
מלבד העובדה שרוב אלה שרקחו את ההסכם אז, אינם נמצאים היום בעמדות שלטוניות, אין סיכוי למהלך זה להצליח, בעיקר משום שהתנאים המדיניים, הצבאיים, והאסטרטגים, במזרח התיכון השתנו מאז בצורה דרמטית. ההסכם אז היה בנוי על כוחם של האחים המוסלמים ששלטו אז בקהיר, ועל הכסף הקטארי. לאחים המוסלמים אין היום כוח, ולקטארים אין היום כסף, כפי שהיה להם פעם.
 לא מצרים, לא סעודיה, ולא ישראל, מעוניינות  לשחרר את החמס מהמלכודת הצבאית שטמן לעצמו בחטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים הישראליים.