במפלגות מתגבשת השלמה כי מערכת הבחירות הנוכחית לא תשנה בהרבה את המצב הפוליטי הקיים כיום

כפי שאין כל סיכוי לשום פוליטיקאי ישראלי לשפר את מעמדה  המדיני של ירושלים בקרב ממשל אובמה, כך אין להם כל סיכוי להביא לשינוי המצב במוקטעה ברמאללה.  זו הסיבה מדוע הפוליטיקאים השתתקו לפתע בנושאים אלה, למרות השימוש המופרז שלא תפס 'צונאמי מדיני'.
זו גם הסיבה מדוע בשבוע האחרון של חודש דצמבר 2014, אין שינוי מהותי במצב הסקרים הפנימיים-הסודיים (אלה שאינם מתפרסמים), של המפלגות המשתתפות במרוץ לכנסת ה-20.
 'הליכוד', בראשות בנימין נתניהו, מקבל בין 21 ל-23 מושבים בכנסת. 'העבודה'- או 'המחנה הציוני', בראשות יצחק הרצוג, וציפי ליבני, איננו מצליח להתרומם מעל ל-20 מושבים ומגלה סימנים של נסיגה לכיוון 18-19. 'הבית היהודי' בראשות נפתלי בנט, עומד על 16 מושבים כאשר ניכרת אצלו נטייה לעלייה קטנה נוספת. 'יש עתיד' בראשות יאיר לפיד, מתרסקים ל-8 מושבים בכנסת החדשה, כאשר מגמת הירידה בתמיכה נמשכת.
רשימת 'כולנו' של משה כחלון איננה מצליחה להתרומם מעל ל-8 מושבים, ואותם הדברים והמספרים כנראה נכונים גם לגבי 'ישראל ביתנו' בראשות אביגדור ליברמן, כאשר עדיין צריך לראות כיצד כל חקירות השחיתות הקשורות בבכירים במפלגה משפיעות.
חוסר היכולת של המפלגות וראשיהן לגייס דמויות מגנטיות מלהיבות מושכי קולות, ולהסתפק בדמויות בינוניות-אפורות שמאחוריהן אין ציבור תומכים, מראים כבר היום-שלושה חודשים לפני הבחירות-על השלמה עם העובדה הבסיסית, כי מערכת הבחירות הנוכחית לא תשנה בהרבה את המצב הפוליטי הקיים כיום.
קריאות  'המהפך-תחזרו אחרי מהפך' של יצחק הרצוג, נשארו ללא תגובה ברחוב הישראלי שמשך את כתפיו באדישות והמשיך הלאה.  רוב הישראלים אינם רוצים להבין ולהאמין ברעיון הרוטציה של הזוג המוזר הזה.
מלבד הגרעין הקשה של אנשי ש"ס, קשה ולומר כי תחרות השנאה והתיעוב האישיים בין אריה דרעי, ובין אלי ישי, מעניינים את הציבוריות הישראלית, כפי שערוצי הטלוויזיה מציגים לפנינו.
הבעיה היא הרבה יותר פשוטה. לאלי ישי יש גרעין קשה של בין 60 ל-70,000 מצביעים, לארייה דרעי אין.  
המנהיג והמפלגה שסובלים הכי הרבה ממצב אדישות זה, היא מפלגת 'כולנו' של משה כחלון. כמו 'הליכוד', ה'עבודה', ו'הבית היהודי', גילה כחלון כי שמות של מפקדים בכירים בצה''ל, הם פאסה בפוליטיקה הישראלית, ואינם מושכים יותר קולות. מספר מפלגות שערכו בימים האחרונים סקרים פנימיים במטרה לבדוק כמה קולות מביאים אתם קצינים גבוהים לשעבר, גילו להפתעתם, כי הציבור בכלל איננו יודע במי מדובר, והם אינם מביאים כלל קולות.  אותו הדבר אומר לגבי אנשי כלכלה מרכזיים.
 במילים אחרות, הניסיון להעמיד במרכז מערכת הבחירות את הנושא הכלכלי-החברתי מול הנושא הביטחוני-מדיני, נכשל עד עתה כישלון חרוץ.  
המקורות של תיקדבקה בוושינגטון ובירושלים מציינים, כי אחת הסיבות העיקריות לכך, היא שאחד מהנושאים המרכזיים שעמדו ל'ככבב' במערכת בחירות זו, יחסי ארצות הברית וישראל, גווע גם הוא בצורה הרבה יותר מהירה מאשר ציפו במטות המפלגות.
הבעיה היא לא מערכת היחסים האישית הקשה השוררת בין נשיא ארה''ב אובמה, ובין ראש הממשלה בנימין נתניהו, אלא העובדה הבסיסית, כי כל מי שלא ייבחר לעמוד בראש ממשלת ישראל, בעוד שלושה חודשים בסוף חודש מרס, לא יוכל לתקן מערכת יחסים זו גם אם ישקיע בכך מאמצים רבים. 
בשטח במזרח התיכון מתחוללות בגלל מדיניותו של הנשיא אובמה שורה של התפתחויות, אשר המרכזית שבהן היא השתלטותה ההדרגתית של איראן-בתמיכה אמריקנית- על עיראק, ושיתוף הפעולה הצבאי הגובר בין וושינגטון וטהרן במלחמה נגד אל קעידה ה-ISIS.  שיתוף פעולה אמריקני-איראני זה יימשך עד תום כהונתו של אובמה בסוף 2016.
שום מנהיג ישראלי, גם בעל הקשרים ההדוקים ביותר עם ממשל אומבה, לא יכול לתמוך במדיניות אמריקנית כזו בגלוי, גם באם היה רוצה בכך, מבלי להסתכן באובדן קולות רבים.
השבוע מסתובב בחוגים שונים בישראל, מי שהיה הנציג האמריקני למו''מ המדיני עם הפלסטינים שנכשל, השגריר מרטין אינדיק.
אינדיק מוכן להסביר לכל מי שרוצה לשמוע פרטים, כי וושינגטון וטהרן, הגיעו להסכם ביניים סודי על תוכנית הגרעין, אשר למעשה עונה על כל דאגותיה של ישראל.  אינדיק גם מציג  את הירידה החדה  בחודשים האחרונים במחירי הנפט בשווקים הבינלאומיים, כפרי של הסכם חשאי בין ממשל אובמה, ובית המלוכה הסעודי.
המקורות של תיקדבקה מציינים, כי לדברים אלה אין שום בסיס, כאשר רוב הפוליטיקאים הישראלים, יודעים כי אין להם מה לסמוך עליהם.
אותם הדברים אמורים גם לגבי הפלסטינים. הפוליטיקאים הישראלים מכירים את להיטותו של יו''ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן לתבוע את ישראל, מנהיגיה וראשי צבאה, על פשעי מלחמה, לאחר שיינגף בהצבעה שלא תיערך כנראה ביום ד' 30.12 במועצת הביטחון, לאחר שעד כתיבת שורות אלה הפלסטינים לא הצליחו לגייס את קולותיהם של תשע מדינות  שתתמוכנה בהן.
גם אם אבו מאזן ממשיך במסלול של התאבדות פוליטית-בינלאומית, כאשר רוב אנשי הצמרת הפלסטינית מתנגדים למדיניותו, (מהלכים המוצגים בצורה הפוכה ברוב כלי התקשורת הישראליים), עדיין לא נמצא אפילו פוליטיקאי ישראלי אחד שיסכים לעלות על מסלול חלקלק זה.

 

 
 

Print Friendly, PDF & Email
שינוי גודל גופנים
ניגודיות