האם החזרה של אבו מאזן למדיניות החמס של עראפת פירושה מלחמה קרובה?

מאחר והסכם הפיוס בין הפת''ח והחמס שנחתם ביום ד' 27.4, הוא לדעת המקורות המודיעיניים וללוחמת טרור של תיקדבקה חזרה ברורה של יו''ר הרשתות הפלסטינית אבו מאזן, למדיניות החמאסית של יאסר עראפת, מהמחצית השנייה של שנות ה-90, ו-4 השנים הראשונות של שנות האלפיים (2004-2000), שנים בהן ערפאת השתמש בחמס לצורך ביצוע פיגועים בישראל, ומאחר והכישלון המודיעיני לגבי עצם חתימת ההסכם מצביע על שרשרת מחדלים מודיעיניים ישראליים מתמשכת מאז תחילת השנה, צריך לשאול על איזה הנחות מתבססת ההנהגה המדינית והביטחונית הישראלית הרואה בהסכם, 'צעד המסכן את הקמתה של מדינה פלסטינית' לפי נשיא המדינה שמעון פרס. 'מצג שווא'-סגן ראש הממשלה משה יעלון, ועד להגדרה-קביעה של שר הביטחון אהוד ברק 'כי לפיוס הפנים פלסטיני יש פוטנציאל דרמטי אך ספק אם יבשיל לכדי ממשלה פלסטינית משותפת'.
צריך וכדאי להבין כי הצעד שנקט אבו מאזן הוא בעל 'פוטנציאל דרמטי', לא כל כך מפני שהוא מכוון נגד ישראל וראש ממשלתה בנימין נתניהו, אלא מפני שהוא מכוון נגד הנשיא באראק אובמה, ונגד מדיניותה של ארצות הברית במזרח התיכון.
אבו מאזן חצה ביום ד' את הרוביקון, מפני שהוא התבונן על סביבותיו במתרחש במזרח התיכון, והחליט כפי שהחליטו עבדאללה מלך ערב הסעודית, מועמר קדאפי שליט לוב, ובשאר אסד נשיא סוריה, להשתמש בצעדים צבאיים כדי למנוע את נפילתו כפי שנפלו חוסני מובראק ומשפחתו במצרים.
מאחר ולרשותו של אבו מאזן, אין צבאות, מלבד שלושה גדודים של כוחות מיוחדים, והטריטוריה הפלסטינית היחידה בה אינם פועלים כוחות צבאיים מודיעיניים ישראלים ומערביים, כפי שהם עושים בגדה המערבית, היא רצועת עזה, החליט אבו מאזן לחזור לחמס ולעזה, אפילו הוא צריך לעשות זאת תמורת וויתורים המסכנים את שלטונו.
אבו מאזן חושב כי במצב הנוכחי ביום במזרח התיכון, זו תהייה טעות אסטרטגית ממדרגה ראשונה באם הוא ימשיך לקשור את עתידם המדיני של הפלסטינים בארצות הברית ובישראל. לכן ההערכה של תיקדבקה היא שלכל דברי הגורמים הבינלאומיים והישראליים הקוראים היום לפעול למען קידום המו''מ המדיני בין ישראל לפלסטינים, אין על מה להסתמך.
הדרך לכך החלה להיחסם כבר בחודשים דצמבר 2010 וינואר 2011 עם תחילת המרד הערבי, וביום ד' אבו מאזן סגר אותה סופית.
אחת הסיבות העיקריות בגללה התבשלה החלטה זו אצל אבו מאזן ב-5 החודשים האחרונים הייתה חולשתה האסטרטגית-מודיעינית המדהימה של ממשלת בנימין נתניהו. ישראל, הממשלה, וצה''ל הפכו להיות פסיביים-משותקים כמעט לגבי כל נושא מדיני או ביטחוני.
רשימה חלקית בלבד מראה כי ישראל לא ידעה ולא העריכה כי עומד לפרוץ מרד ערבי אשר יקיף את כל המזרח התיכון.
חודש פברואר 2011, רק לפני פחות מ-3 חודשים, היה אחד החודשים הקשים והמזיקים ביותר מבחינת מעמדה האסטרטגי של ישראל.
הצמרות הפוליטית והמודיעינית הישראלית העריכו כי נשיא מצרים חוסני מובראק יחזיק מעמד ולא ייפול. מובראק נפל ב-11 לפברואר.
ישראל הופתעה ולא הגיבה על פיצוץ צינור הגז ממצרים לישראל שהתרחש בפעם הראשונה ב-5 לפברואר, ובפעם השנייה השבוע, למרות שהיא ידעה כי החמס מעורב בפיצוצים אלה ישירות. במילים אחרות, ישראל איננה מגיבה על פגיעה בתשתיות האסטרטגיות שלה.
ישראל לא נקפה אצבע כדי לעצור או להפריע למעברן של שתי אוניות המלחמה האיראניות בתעלת סואץ בדרכן לסוריה, ב-22 בפברואר, למרות שבירושלים ידעו כי האוניות האלה נושאות נשק לחיזבאללה ולחמס, וכי בואן ללטקיה מציין את פתיחת בסיס צי איראני קבוע בים התיכון. הערכת המודיעין הישראלי במשך פברואר הייתה כי האוניות האיראניות לא תעזנה לחצות את התעלה. בירושלים גם לא קשרו את פיצוץ צינור הגז עם מעבר אוניות המלחמה האיראניות למרות שבטהרן, דמשק, ועזה, הדברים נקשרו.
הצמרות הישראליות נדהמו כאשר ב-23 לפברואר נורו מהרצועה טילי 'גראד' על באר-שבע ועל נתיבות. גם אז ההחלטה הייתה לא להגיב.
ב-11 למרס בוצע פיגוע הטבח הפלסטיני בחמשת בני ובנות משפחת פוגל באיתמר. למרות ששני מבצעי הפיגוע, תושבי הכפר עוורתא ליד שכם נתפסו, ושירותי הביטחון הישראליים פרסמו כי גורמים פלסטינים ברמאללה המקורבים לחזית העממית סייעו להם, ישראל אף פעם לא ביקשה מהרשות הפלסטינית להסגיר אותם לידיהם ולא פעלה נגדם.
עברו שבועיים וב-23 למרס, בתגובה לחיסול ברצועה של חוליית מחבלים על ידי צה''ל, בוצע ירי טילי גראד נוספים על באר שבע, אשקלון, ואשדוד, ופיגוע של החמס בתחנת אוטובוס בירושלים בו נהרגה אישה אחת ו-59 איש נפצעו.
בשעות אחר הצהרים של אותו יום הורחב בפעם הראשונה ירי טילי הגראד של החמס צפונה לאשדוד, עד לחולות פלמחים. ב-7 לאפריל ביצע החמס את ירי טיל הנ''ט לעבר אוטובוס התלמידים ליד נחל עוז, בו נפצע אנושות הנער דניאל ויפליך בן 16 ז''ל. ישראל העדיפה להשתמש בהזדמנות זו במקום להגיב, להגיע להסכם בלתי רשמי ובלתי מחייב, על הפסקת אש עם החמס, כאשר החמס מודיע מראש כי הוא זה ששומר לעצמו את הזכות לקבוע מחדש מתי הוא ייפתח שוב באש.
המסקנה של אבו מאזן הייתה יכולה להיות רק אחת: ישראל לא רק שאיננה פועלת נגד איראן וחיזבאללה, עתה היא איננה פועלת גם נגד החמס מאחר שהיא חוששת מפניו. במילים אחרות, ישראל בפסיביות שלה דחפה את אבו מאזן לעבר הדרך שהיא סימנה במו ידיה.
אולי אם ישראל הייתה פועלת לפחות בכמה מאירועים אלה כדי לרסן ולפגוע בחמס, לא היה החמס באפריל 2011 במצב טוב כל כך עד שהוא יכול להביא את אבו מאזן לחתום אתו על הסכם, וכל המהלך הזה היה נמנע.
אמנם בפגישה שערך אבו מאזן ביום ה' 28.4 עם ישראליים הוא טען באוזניהם כי המו''מ לשלום עם ישראל יימשך. אולם צריך לשאול אותו על איזה מו''מ הוא בדיוק מדבר? על זה שהוא עצמו הקפיא ולא ניהל במשך השנה האחרונה.
גם יאסר ערפאת טען  בשעתו כי החמס הוא חלק מהעם הפלסטיני, וכי בידיו מידע כי חלקים ממנו עוסקים בטרור.
השאלה באיזה מהירות המצב בגדה המערבית ובעזה תדרדר לקראת מלחמה חדשה, יצאה כבר לא רק מידיהן של ישראל וארצות הברית, אלא במידה רבה גם מידיו של אבו מאזן.
אבו מאזן הוא לא איש חזק כפי שהיה ערפאת. בעוד שערפאת הצליח לתמרן גם את החמס, אבו מאזן לא הצליח לעשות זאת בעבר, וממסיבה זו  הוציא החמס  מידיו את השליטה ברצועה ב-2007, והוא גם לא יצליח לעשות זאת היום.
אם אבו מאזן ירצה לשמור על ההסכם שלו עם החמס, והוא ירצה, בעיקר בגלל ההתפתחויות במזרח התיכון, הוא יצטרך להתאים את המעשים והרטוריקה שלו לאלה של החמס. ב-9 באפריל, בירי הטילים המסיבי האחרון מהרצועה בו נורו למעלה מ-15 טילי גראד על 7 ערים ישראליות, כינה אבו מאזן את פעולות צה''ל ברצועה 'פשעי מלחמה'.
דברים אלה של אבו מאזן ולוח האירועים של 3 החודשים האחרונים מפברואר ועד אפריל 2011, אינו מותיר ספק לאיזה כיוון הדברים מתפתחים.