הברירות לפני קארי ונתניהו: להמשיך. הסדרי ביניים. ללכת לקראת הציר מצרים-נסיכויות הנפט-סעודיה

אם יו''ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן היה באמת רוצה בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית, הוא היה צריך לפעול בדיוק כפי שדויד בן גוריון פעל ב-14 במאי 1948.  המנהיג הפלסטיני צריך לכנס באולם הפרלמנט הפלסטיני ברמאללה ישיבה של כל ראשי החברה והמוסדות  הפלסטיניים, ולהכריז בפניהם על מדינה פלסטינית עצמאית. איומיה של ישראל לפעול נגד הרשות הפלסטינית במקרה של פעולה זו, הם איומי סרק.   
אולם אבו מאזן לא ייעשה אף פעם צעד כזה.
כמו שב-19 השנה האחרונות מאז 1995, תקופה בה חיבר בחשאי את המסמך הקרוי מסמך ביילין אבו מאזן, ולבסוף התחמק וסירב לחתום עליו,  אבו מאזן, מלבד לדבר, לא יסכים אף פעם אף פעם לחתום על מסמך שניסוחו ועוד יותר ביצועו יביאו לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
חתימה על הסכם כזה נוגד את עצם תפיסתו וקיומו הפוליטי של האיש הזה שבקרוב ימלאו לו 80.
הסיבה העיקרית לכך היא שאם תקום מדינה עצמאית פלסטינית, זה יהיה סוף של שלטונו של אבו מאזן. האיש המחזיק בצורה לא חוקית  בשלטון בשש הערים הפלסטיניות המרכזיות של הגדה המערבית. הבחירות האחרונות שנערכו בהן היו לפני שמונה שנים ב-2006, כאשר החמס מקבל רוב ברור של 76  מושבים בפרלמנט מול רק 48 שקיבלה תנועתו של אבו מאזן-הפת''ח.
במילים אחרות, האיש אשר מוצג 'כשותף לתהליך השלום', הוא איש המחזיק את השלטון באמצעות הכידונים והרובים של 7 גדודי הביטחון הפלסטינים, (עוד שלושה גדודים נמצאים בשלבי הקמה שונים) הממומנים על-ידי ארצות הברית, האירופאים, והישראלים, והבטחת תרומות המסתכמות בממוצע כב-2 מיליארד דולר, הבאות עתה רק מארה''ב ואירופה, מאחר ומדינות ערב, בייחוד מדינות המפרץ, הפסיקו להעביר כספים לרמאללה.
המאבק כביכול שמקיים אבו מאזן להשגת עצמאות פלסטינית, מבלי שהוא רוצה להשיגה, נועד לשתי מטרות: להבטיח את המשך שלטונו הדיקטטורי על ידי מתן לגיטימציה מגורמים חיצוניים. לכן לאבו מאזן כל כך חשובות 'הפעימות' של שחרור האסירים הפלסטינים. הרחוב הפלסטיני שאיננו אוהב את אבו מאזן, אם להתבטא בעדינות, מוכן לתמוך בו במידה מסוימת כדי להשיג תוצאה כזו.
הנושא השני החשוב לאבו מאזן, הוא להבטיח את המשך התרומות המגיעות לרשות, מאחר וזהו הבסיס לקיומה של השכבה השלטת ברשות, בה השחיתות שלטת. לא צריך בשביל זה מומחים מאמרים מלומדים בכלי התקשרות. מספיק לדבר עם הפלסטינים ברחוב ולשמוע מהם מה ההם אומרים על המצב הקיים.
אלה הן הסיבות העיקריות מדוע אם גם יושגו הסכמי מעבר זמניים עם הפלסטינים, השחיתות האוכלת את הממסדים שלהם לבסוף תמוטט אותם.  
היחיד שמוכן לדבר על שחיתות זו בגלוי הוא מוחמד דחלאן, שברח מראמללה, וזו גם הסיבה מדוע האמריקנים, וצבא הפרשנים והמומחים הישראליים לנושאים פלסטינים מתעלם ממנו.
לגבי דחלאן ישנן שלוש בעיות מרכזיות:
1. האמריקנים אינם מוכנים לשמוע ממנו ועליו, משום שלפני שבע שנים ב-2007 הוא הוציא מהם כספים רבים בתואנות שווא בהן הבטיח להדיח את שלטון החמס בעזה. יש אומרים כי הסכומים שדחלאן הוציא מהם מבלי למלא איזה שהיא הבטחה שנתן  הגיעו ל-1 מיליארד דולר.  סיבה מרכזית אחרת לחוסר התמיכה האמריקנית  בדחלאן, הוא הקשר שלו עם סעודיה, ואיחוד נסיכויות הנפט הערבית ה-UAE, שמיד נפרט את טיבו.
2. מאחר ודחלאן אומר את האמת על היקף השחיתויות של אבו מאזן, וקורא בגלוי להפלתו, הוא הפך להיות אויבו בנפש  של אבו מאזן והממסדים הפלסטינים שמסביבו, המנהלים נגד דחלאן ונגד תומכיו מלחמת חורמה.
3. אולם למרבה הצרה של אבו מאזן, יש במדינות המפרץ אוזן קשבת לדבריו והצעותיו של דחלאן.
מאחר וקיים קשר של שתיקה בדרגים הממסדיים התקשורתיים הישראלים לגבי דחלאן, רק מעטים בישראל יודעים, כי הוא יושב כבר למעלה משלושה חודשים, מאז תחילת השנה בקהיר, קרוב מאוד ללשכתו של מי שהיה שר ההגנה המצרי ועכשיו המועמד לנשיאות מצרים, הגנרל פתאח אל-סיסי, ונמנה בין היועצים המרכזיים שלו לנושאים הפלסטינים. 
זו הסיבה המרכזית מדוע אבו מאזן איננו יכול להגיע עכשיו לקהיר, ואם יגיע לשם, לא יהיה מי שידבר אתו.
המקורות המודיעיניים של תיקדבקה מדווחים, כי  הקשר בין דחלאן לאל-סיסי נוצר על ידי יורש העצר של איחוד נסיכויות הנפט הערביות  UAE, שייח מוחמד בין זאייד Sheikh Mohamed bin Zayed Al Nahyan, שהוא כיום אחד הממנים העיקריים של שלטון פאתח-אל סיסי במצרים, ואחד מראשי המלחמה שהכריזו סעודיה וה-UAE בחודשים האחרונים  נגד האחים המוסלמים.
במילים אחרות, ההתפתחות האחרונה המעניינת אצל הפלסטינים, היא לא פנייתם להצטרף ל-15 אמנות האו''ם והמוסדות הבינלאומיים, ואיומיו הריקים של אבו מאזן, אלא התייצבותו של הציר איחוד נסיכויות הנפט הערביות-סעודיה-מצרים מאחורי דחלאן. ממשל אובמה מתנגד לכך בגלל מלחמתם באחים המולסמים, ומכאן גם התעלמותו של שר החוץ ג'ון קארי מהתפתחות זו, מאחר ומדובר בהצטרפות הפלסטינים למלחמה באחים המוסלמים-כלומר בחמס.
אבל משפט אחד של שר החוץ אביגדור ליברמן השבוע, הצביע על כך, כי גורמי ההערכה המדיניים והמודיעיניים בישראל מתעניינים יותר באופציה זו.   
באירוע הרמת כוסית של ישראל ביתנו לקראת חג הפסח, ביום ד' 2.4, אמר ליברמן, כי הכדור נמצא במגרש של הפלסטינים. 'בלי קשר למשא ומתן, לישראל יש אופק מדיני אטרקטיבי עם מדינות ערב כמו איחוד נסיכויות הנפט הערביות וסעודיה'. 'אם אבו מאזן רוצה לבוא אתנו בכיוון  הזה טוב, אם לא אנחנו לא צריכים אותו'.
במילים אחרות, ממשלת נתניהו מוכנה ללכת בערוץ מצרים-איחוד הנסיכויות- סעודיה, כולל המסלול הפלסטיני שלו. זה היה איתות מאוד ברור לאבו מאזן, באיזה דרך ישראל באמת תפעל נגדו.