ההזדמנות הגדולה האחרונה של שמעון פרס, נשיאה ה-9 של מדינת ישראל.
תיקדבקה. כוחו הגדול של שמעון פרס, שיושבע ביום א' 15.7, כנשיאה ה-9 של מדינת ישראל היה תמיד בהישענותו על פוליטיקאים גדולים ממנו. בתחילת דרכו הוא נשען על דויד בן גוריון ועל משה דיין ז"ל. בפרק האחרון של דרכו הפוליטית, כנשיא מדינת ישראל, הוא נשען על אהוד אולמרט, ועל דליה איציק. וזה אומר הרבה עליו ועל מצבה הפוליטי הפנימי של מדינת ישראל. כאשר הוא נשען על בן גוריון, ביצע פרס דברים ומהלכים גדולים וחשובים בתולדות מדינת ישראל, כמו הקמת צה"ל, והכור הגרעיני בדימונה, שהעניק לישראל את כוחה הגרעיני. אם כי גם אז היו מתנגדים רבים לדרכים ולצורה בהן הוא עשה את אשר הוטל עליו. בהקשר זה אפשר להזכיר את שמותיהם של לוי אשכול, גולדה מאיר, ויצחק רבין ז"ל. כאשר הוא נשען על אהוד אולמרט, הוא נבחר להיות נשיא המדינה, רק משום שלא היה שום מועמד טוב ממנו, בנוף ההולך ומשממים של הפוליטיקה הישראלית. בתווך, במשך קרוב ל-40 שנה, בין שנות ה-70 ועד היום, כאשר עמד בזכות עצמו, נעלמו אצל פרס החזון והעשייה הלאומית הציונית והישראלית, ובמקומה בא העיסוק בנושא הפלסטיני, שלשיאו הגיע בהסכמי אוסלו ב-1993, ובהכרה שישראל העניקה ליאסר ערפאת. תוך זמן קצר מאוד של 3 שנים, הישגו הפוליטי-האישי העיקרי הזה של פרס, התרסק, והביא אותנו ישירות אל המלחמה הישראלית-פלסטינית, הנמשכת כבר 7 שנים ללא הפסקה. העובדה שמדינת ישראל בחרה ומשביעה איש בן 84, להיות נשיאה ה-9, מעוררת מצד אחד תיקווה, כי בניסיונו הרב ובקשריו הבינלאומיים, הוא יחזיר, לפחות במעט, את הכבוד שמדינה כמו מדינת ישראל זקוקה וראויה לו. אולם אם פרס ישתמש במוסד הנשיאות, כפי שהוא השתמש בנושא השלום עם הפלסטינים, ויהפוך את בית הנשיא, למרכז פעילות נוסף של מרכז פרס לשלום, כלומר למוסד שיישרת יותר את צרכיו ושאיפותיו האישיות מאשר צרכינו הממלכתיים, הרי בכך הוא יחתום גם את דרכו הפוליטית וגם את גורל נשיאות מדינת ישראל.