ההיסטריה בתיאור פיגועי השנאה רק מספקים לטרוריסטים ולדוקרים היהודים דלק. הבית לא בוער ולא כולנו אשמים

זו הייתה רק שאלה של זמן, בו היה ברור, כי מנהיגי מדינת ישראל, קואליציה ואופוזיציה כאחד, יגזימו בדבריהם, בתיאוריהם, ובהגדרותיהם, כאילו ישראל עומדת להתמוטט, ו'הבית בוער' כפי  הכותרת בה הופיע ביום א' 2.8 אחד מעיתוני הערב.
הבית לא בוער, ולא כולנו אשמים, כפי שנשיא המדינה ראובן ריבלין ניסה להפוך את המוטיב השחוק הזה לנושא המרכזי של דבריו, ובעקבות זאת זכה לתואר האמוציונאלי  המגוחך של  אזרח מספר 1 ובן אדם מספר 1. אם זאת הייתה מטרתו של הנשיא לזכות בעוד תואר, הוא  הצליח, אולם מדינת ישראל הפסידה. מילים ריקות ונמלצות לא תפתורנה שום בעיה, רק  ילהיטו יותר את הרוחות.
אי אפשר להתעלם ממהלך המסוכן אותו מובילים מספר גורמים במדינה, בו הם מחברים בין פיגוע הדקירה-שנאה במצעד הגאווה בירושלים, ובפעולות הטרור של הצתת בית בכפר דומא ובשריפתה של משפחה פלסטינית-מקרים מזעזעים כשלעצמם.  מכאן ועד האשמת כולנו, כאילו כולנו דוקרים וכולנו מציתים, הדרך עוד ארוכה מאוד.
אם המצב לא היה כל כך חמור, אפשר היה להעלות חיוך מר על הפנים, מול ניסיונם של ראשי המחאה להחתים את השר נפתלי בנט ואת ח"כ מגל ינון, על טופס תמיכה בקהילה הגאה. כבר לפני שנים ביים והפיק ג'רי סיינפלד את הקטע המפורסם בו ממצעד הגאווה בניו יורק מסולק  מי שמסרב לענוד על  דש בגדו את סמל הקהילה. אז צחקנו, היום יש בינינו שעושים בדיוק אותו הדבר.
לא פחות מגוחכת היא התופעה בו חברי כנסת ותקשורת מנצלים את המצב הטראגי הזה כדי להודיע שהם יוצאים מהארון.  
התחרות בין המנהיגים הישראליים להשוות מיד בין טרור יהודי וטרור פלסטיני, כפי שעושים כמה מנהיגים ישראליים הוא מהלך מסוכן ביותר.
נכון שטרור הוא טרור, אבל לכל טרור יש מאפיינים משלו.  מי שלא רוצה להלחם המאפיינים אלה כל אחד בפני עצמו, משתמש במושגים ריקים מתוכן כאלה.
לא שמענו אף מילת גינוי אחת חריפה, כפי שאנו שומעים היום, על חטיפת והוצאתם להורג של גיל-עד מיכאל שער, נפתלי יעקב פרנקל, איל יפרח,  רק לפני שנה ב-12 ביוני 2014.  'הבית לא בער' כאשר כתוצאה מבקבוק תבערה שהושלך בכביש 55 סמוך לאל-מתן שבשומרון, מזרחית לקרני שומרון  נשרפה איילה שפירא בת ה-11 וחייה ניצלו בנס.
אנחנו גם לא שומעים מילה אחת לא מנשיא המדינה תושב ירושלים ומטה, על שכמעט אין יום אחד שעובר בו לא מושלכים בקבוקי תבערה, או נורים בכינון ישייר זיקוקים אל בתי יהודים בשכונות בירושלים ועל מכוניות המשטרה וכוחות הביטחון, במטרה להציתם. בנס איש עדיין לא נשרף מכך, אבל בתים כן!  
לא שכל מעשי הטרור האלה מצדיקים במשהו את שריפת הילדים הפלסטינים מוחמד אבו חדיר ועלי דוואבשה, אבל כל מעשי הטרור הזה משני הצדדים צריכים לשים את הדברים בפרופורציה.
הכמיהה הנוסטלגית של המנהיגים הישראליים המעלים את המוטיב 'שאנחנו תמיד אמרנו שאנחנו אחרים', איננה מציאותית יותר ורק מראה על ניתוקם מהמתרחש ברחוב הישראלי.
המציאות של החיים היומיומיים הקשים במדינת ישראל, כולל המציאות הביטחונית, הפכו אותנו למה שאנחנו. מחוספסים, קשים, מושחתים ואכזריים. 
המהלך המכוון של כלי התקשורת הישראליים להציג מצג שווא בו קיימת מצד אחד כביכול  ישראל ליברלית ומתקדמת, ובשוליה מתקיים צבא של עולם תחתון שעוסק בחיסולים הדדים, כאשר לגיונות של עורכי דין מגנים עליו, משמשת דלק זול  לכל מי שרוצה מסיבות אישיות או פוליטיות כי הבית יבער.
נכון שהבית שהקמנו ואנו ממשיכים להקים הוא בית מכוער שאיננו יפה, ואולי אפילו הוא הולך ונעשה מכוער יותר ככל  שאירועי הטרור משני הצדדים גם הפלסטינים וגם היהודיים מתגברים. אבל אף פעם אסור לשכוח, מי החל בטרור והיכן מצויים מקורותיו.
הטרור הפלסטיני הוא קולקטיבי, אידיאולוגי ולאומני. הטרור היהודי הוא של יחידים.

הלשון המוזרה בה נקט שר הביטחון משה (בוגי) יעלון, ביום א' 2.8, לפיה הורה לעצור בצווי מעצר מִנהליים את החשודים שייעצרו בחשד למעורבות בפיגוע בכפר דומא, היא כפל לשון. מאחר ואין עוד עצורים, איזה תועלת תהייה להוציא נגדם צווי מעצר מנהליים. ואם יש או יהיו עצורים, ישנם בתי משפט שיחליטו איזה צווי מעצר להוציא נגדם.
הבעיה העיקרית העומדת לפנינו, היא שעלינו לטפל גם בטרור היהודי והפלסטיני בעת ובעונה אחת. זאת עדיין לא אומרת שנגד שתי תופעות צריכים להפעיל את אותם אמצעים.
מדיניות כזו, היא מדיניות כושלת, שרק תחריף את המצב.
צריך לצנן את הרוחות, לשים סוף להיסטריה, ולהתמודד עם הבעיות האמיתיות, בצורה אובייקטיבית ומקצועית.  בינתיים, היחיד שנוהג בצורה כזו, הוא יושב ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן אשר הורה לכוחות הביטחון שלו שלא לאפשר שום תגובה אלימה, ובוודאי שלא שימוש בנשק.             ​            

Print Friendly, PDF & Email