הופעת רעולי הפנים היהודים בחברון, היא סימן חיצוני ראשון לעומק הקרע וההידרדרות הנמשכת בחברה הישראלית.

תיקדבקה: הופעת רעולי פנים יהודיים בחברון בעת המהומות של יום א` 15 בינואר היא רק קצה הקרחון של השבר הפנימי בקרב חלקים גדולים של הנוער החילוני והדתי אשר יצאו קרועים בנפשם, ובאידיאולוגיה שלהם, וביחסם לצה"ל שלא לדבר על משטרת ישראל, מאירועי ההתנתקות של סתיו 2005.
המדובר לא רק בנוער הגבעות, אלא באלפים של בני נוער, רובם דתיים, אשר השתתפו בהפגנות נגד ההתנתקות, אולם לא השתתפו בפעולות המחאה האלימות כמו חסימת כבישים, ובהתנגדות הפעילה לפינוי היישובים.
עד לפינוי היישוביים ברצועת עזה ובצפון השומרון ב-2005, קבוצה זו של בני נוער, מהטובים למתגייסים ליחידות הקרביות של צה"ל, ראו בממשלה בראשותו של אריאל שרון, ממשלה לא לגיטימית בעיקר בגלל התנהלותה הלא דמוקרטית. מערכת המשפט כולל בית המשפט העליון נראתה לצעירים אלה, כמערכת דורסנית שבינה ובין שמירת החוק אין מאומה, והיא משמשת כלי או חותמת בידי המערכת הפוליטית. משטרת ישראל נראתה בעיני אלפי צעירים אלה, כמשטרה כוחנית וברוטאלית, שכל השומר נפשו או חירותו ירחק ממנה.
במצב נפשי כזה המפלט או מרווח הנשימה היחיד שנשאר לצעירים אלה היה צה"ל, בו הם השקיעו את כל עתידם, ולעיתים אף את חייהם.
אולם בעת אירועי ההתנתקות של חודש ספטמבר, גם המיתוס הזה, או הבועה האידיאולוגית שהם בנו לעצמם בתוך צה"ל, נשברו לרסיסים. מראה זרם הפלוגות הצועדות בסך עם שחר לתוך היישוביים הישראליים כדי לפנותם, הביא בני נוער אלה לשאול את עצמם האם הם רוצים או מוכנים להיות שייכים לצבא כזה? ברוב המקרים התשובה הייתה לא! לרגש ניכור זה תרמה התדמית או ההתנהלות של הרמטכ"ל רב אלוף דן חלוץ, אשר נתפסת היום בעיני צעירים אלה, ולא רק בעיניהם, אלה גם אצל חלק גדול מאוד של הציבור הדתי בישראל, וקבוצות חילוניות גדלות והולכות, כהתנהגות של רמטכ"ל פוליטי אשר לא רק שירת את ממשלת שרון, אלא ישרת גם ממשלות אחרות המוכנות לבצע נסיגות חד צדדיות נוספות. להעמקת ולהצדקת הרגשה זו תורמים רבות שורת מבצעי הסרק של צה"ל, שנועדו לשרת מטרות פוליטיות יותר מצבאיות, ואשר הדוגמא האחרונה להם היה מבצע `שמיים כחולים`, שמטרתו הייתה הקמה כביכול של אזורי חיץ למניעת ירי קסאמים. כל מבצע סרק כזה רק מעמיק את אמונתם של צעירים וקבוצות אוכלוסייה אלה כי מוטב גם להתרחק מצה"ל.
לכך נוספו הידיעות והדיווחים המחלחלים אליהם מפה לאוזן, מאחר והתקשורת הישראלית, מלבד לפעמים עיתון `הארץ` אותו אין הם קוראים, לא מזכירה במילה אחת, את ניסיונות ההתאבדות של בני נוער ממפוני היישובים הישראלים, ואת התדרדרותם של רבים מביניהם אל עולם הסמים והפשע.
עובדות אלה רק העמיקו את תחושות הניכור בקרב אלפי בני נוער אלה, שהחליטו כי הם מתגייסים לצה"ל, אבל עם `ראש קטן`. כלומר הם אינם מתנדבים יותר ללכת ליחידות קרביות. הם יעבירו את שירותם הצבאי, מבלי שהם יתרמו לצה"ל מאומה, כאילו כפה אותם השד. בכך בוצע הנתק הסופי בין אלפי בני נוער אלה ובין איזה שהוא גוף או מסגרת ממלכתית.
רוב רובם של צעירים אלה לא הופיעו ביום א` רעולי פנים בחברון. הם עדיין ממשיכים במסע הניכור שלהם ממדינת ישראל, ומדינת ישראל וצה"ל ממשיכים במסע הניכור שלהם מהם, מבלי שאיש נוקף אצבע כדי לעצור את התרחבות הקרע הזה. אבל מיעוט קטן מאוד מביניהם, כמה עשרות בלבד, שאצלם הניכור כבר הפך לייאוש מוחלט, כן הופיעו בחברון רעולי פנים!
עכשיו עומדים בחברון זה מול זה בחברון שני מחנות. צה"ל והמשטרה, אשר מונחים על ידי הדרג המדיני, ודרגי הפיקוד שלהם הממשיכים את מדינות ההתנתקות, כאילו לא התרחש מאז ספטמבר 2005 כלום בחזית הביטחונית של מדינת ישראל, וקבוצת אנשי היישוב היהודי בחברון המתוגברים על ידי נוער הגבעות וקבוצת המנוכרים והמיואשים, שחצו כבר את הגבול והצטרפו אליהם.
כל אחד משני המחנות חש שהוא מנהל את הקרב האחרון של התנתקות 2005, ואת הקרב הראשון של ההתנתקות הבאה ב-2006 או 2007.
במצב שכזה, הופעת רעולי פנים יהודים בחברון, היא רק סימן חיצוני ראשון לעומק הקרע וההידרדרות שכל הזמן נמשכים.