החלטת האו"ם על מדינה פלסטינית תשרת יותר את הציר הסוני החדש במזרח התיכון הכולל את החמס, מאשר את רמאללה

העמדת הפנים של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, כאילו אין שום משמעות להחלטת העצרת האו''ם לגבי הכרת ממשלת רמאללה בראשות אבו מאזן, כמדינה משקיפה באו''ם, וכי לאבו מאזן לא יהיה מעמד יותר מאשר לאיזה שריף בעיירה נידחת, היא העמדת פנים שנועדה לדחוק הצידה את האפקט של תמיכה של רוב חברות האו''ם במדינה  פלסטינית בגבולות 1967, לא משנה מי עומד בראשה הפת''ח, או החמס. 
בשלב זה מדובר בהישג דיפלומטי גדול וחשוב של הפלסטינים, אשר יגרום בעתיד לישראל עוד כאב ראש גדול, בייחוד בכל הנוגע לבקשתם של הפלסטינים להצטרף לבית המשפט הבינלאומי בהאג.

הפלסטינים אמנם נזהרים ואומרים, כי הם לא יגישו בקשה כזו, אולם עצם המהלך שלהם להוצאות עצמותיו של יאסר ערפאת מקברו בטכס צבאי מפואר, והעברתן לפריס ומוסקבה לשם בדיקה באם לא הורעל, מצביע כבר על הצעד הראשון שלהם בהאג.
האשמתה של ישראל בחיסולו של ערפאת
באמצעות הרעלת האוכל שסופק לו בעת היותו במצור בשנת 2002 במוקטעה ברמאללה, לא לפני שצוות מיוחד של קציני צה''ל שהיה מוצב במקום בדק כל פריט מזון וכל בקבוק לפני שהוכנס לדירתו.
אפילו אם ימצאו רעלים בעצמותיו של ערפאת, ולמרות שהפלסטינים לא יוכלו אף פעם להביא שום הוכחה ממשית כי אכן ישראל היא שהרעילה אותו, כדאי וצריך לשים לב לשתי נקודות בקשר המוזר הזה שבין הוצאת עצמותיו של ערפאת מקברו, ובין ההצבעה באו''ם ביום ה' 29 לנובמבר בדבר מעמדם כמדינה משקיפה.  
1. כל צעד מדיני ופוליטי פלסטיני לגבי ישראל חייב תמיד להיות  קשור ברעל, או בטרור. את השלב או הקו הזה עדיין הפלסטינים לא הצליחו לנטוש, למרות שעברו  כבר 19 שנה מאז חתימתם של הסכמי אוסלו. 
את מבצע 'עמוד ענן' בעזה הם היו מוכרחים לסיים בפיגוע באוטובוס 'דן' בתל-אביב ב-21 לנובמבר, כמה שעות לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקפה, כאילו לא היה די בכך שהם שהשיגו את ההישג של הפגזה סמלית בטילים של תל-אביב, ראשון לציון, וירושלים.
2.
אם אלה הם כל הצעדים שיו''ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, בן ה-77, רוצה ומסוגל לבצע, הם מראים רק על המשך ההידרדרות הקשה במעמדו האישי, ושל הפת''ח והרשות הפלסטינית בצורתם הנוכחית, ועל צעדי מצוקה המעידים על דחיקתם לא רק מהבמה המרכזית במזרח התיכון, אלא גם מהבמה המרכזית הפלסטינית.
הבעיה המרכזית של אבו מאזן, הפת''ח, והרשות הפלסטינית היא, שמלבד היותם כדור משחק שחוק בפוליטיקה הפנימית הישראלית, הם הפכו להיות לא רלוונטיים.
הפעם האחרונה בהן נערכו בחירות לנשיאות הפלסטינית היו לפני 7 שנים ב-2005. לפי החוקה הפלסטינית כהונתו של אבו מאזן הסתיימה כבר ב-2009, כלומר לפני שלוש שנים. אותם הדברים אמורים לגבי המועצה המחוקקת הפלסטינית שהבחירות אליה נערכו לפני שש שנים ב-2006. בחירות אלה הביאו לניצחונו של החמס והקנו לו ורב בפרלמנט הפלסטיני. מאז אבו מאזן שיתק והקפיא לגמרי את עבודת הפרלמנט כאילו איננו קיים, כאשר על בחירות חדשות מדברים הרבה ברמאללה, אבל כרגיל לא עושים דבר.
מדובר בנשיא וראש ממשלה פלסטיניים, היושבים במוקטעה ברמאללה בצורה בלתי חוקית, כאשר הדבר היחיד המחזיק אותם בשלטון, הם שבעה גדודים של כוחות מיוחדים הממונים על ידי ארצות הברית, ומנגנון גדול ומושחת, שמנהל את חיי היום יום של הפלסטינים בגדה המערבית מתרומותיהן של מדינות מערביות וערביות, ומעזרתה הכלכלית של ישראל.
אם ישראל לא הייתה מעבירה בחודשים האחרונים כספים לאבו מאזן, לא היה לו כסף לשלם משכורות למנגנוני הביטחון ולמנגנוני הרשות הפלסטינית, כולל אלה הנמצאים בעזה, ואשר אינם עושים דבר מלבד לקבל את משכורותיהם.
במילים אחרות, החלומות, התוכניות הגדולות, וגם המיליארדים הרבים שהושקעו מתוך מטרה להקים מדינה פלסטינית חזקה, נסתיימו בהקמת בירוקרטיה כושלת ומושחתת של אבו מאזן והפת''ח ברמאללה, שאין לה כל משקל לא בזירה הבינלאומית, ולא בזירה הערבית.
אם עצרת האו''ם, שגם היא הולכת ומאבדת במהירות את הרלוונטיות שלה כגוף בינלאומי שקובע ומעצב את המדיניות הבינלאומית, רוצה להכריז על קבוצה כזו של אנשים שמחזיקים בשלטון בצורה לא חוקית כמדינה משקיפה, זה עניינה.
הנציג הפלסטיני באו''ם יזכה עתה אולי למשרד יותר רחב בבניין האו''ם עם חלונות הפונים לנהר האיסט  East River, אולם ברמאללה לא ישתנה דבר, ושם ימשיכו לחכות לתוצאות בדיקת הרעלים של עצמות ערפאת, בתקווה כי זה יביא להתפתחויות פוליטיות דרמטיות.
זו כמובן אשליה, משום שההתפתחויות הפוליטיות הפלסטיניות האמיתיות, אינן מתרחשות יותר ברמאללה, אלא דווקא בבירה הפלסטינית השנייה ההולכת ומתחזקת-קרי בעזה.
ב-8 לדצמבר יגיע לעזה, במסגרת העלייה לרגל באחרונה של מנהיגים ערביים, כולל שרי חוץ ערביים, ראש ממשלת טורקיה טאייפ ארדואן. ארדואן יביא אתו לעזה את מנהיג החמס חלאד משעל.
נכון, שבימים האחרונים, ארדואן עושה מאמץ לשכנע את איסמעיל הנייה ראש ממשלת חמס בעזה להסכים לקבל בביקור זה גם פניו של יו''ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, ולהפגין בכך מצג של אחדות לאומית פלסטינית. אולם עד כתיבת שורות אלה הנייה מסרב לשמוע על כך. המצב הוא כזה, שבזמן מבצע 'עמוד ענן' בעזה, כאשר שרי החוץ הערביים הגיעו לביקור ברצועה, הגיע יחד אתם גם שר החוץ הפלסטיני ריאד מאלכי Riad Malki. אנשי הביטחון של החמס במעבר רפיח סרבו לתת לו להיכנס לרצועה, באומרם כי הם לא מכירים בו כשר חוץ פלסטיני. לא היה אפילו שר חוץ ערבי אחד שיתערב לטובתו, או שיאמר כי אם החמס לו נותן לשר החוץ הפלסטיני להיכנס לרצועה גם הוא איננו נכנס. 
השאלה באם אבו מאזן יבוא אתו או לא לעזה, לא תמנע מארדואן להיכנס לעזה, משום שביקורו שם, השני של ראש מדינה מוסלמית, לאחר ביקורו של שליט קטאר השייח אל תאני שם ב-23.10, פירושו כי הציר הסוני החדש במזרח התיכון, המורכב ממצרים, טורקיה, וקטאר, והזוכה לתמיכה אילמת אבל נמרצת של ארצות הברית וישראל, רואה בחמס בעזה את הכוח הפלסטיני העולה, ואת הפת''ח ברמאללה ככוח הפלסטיני היורד.
עובדה, שום שליט ערבי, וגם לא שום שר חוץ ערבי, איננו מגיע יותר לביקור ברמאללה.  
במילים אחרות, מסיבות היסטוריות, נכונות או שגויות, שעכשיו זה לא המקום להיכנס אליהן, כל ראשי ממשלות ישראל החל מיצחק רבין ז''ל, אהוד ברק, אריאל שרון, ואהוד אולמרט,תמכו בסופו של דבר במעשיהם יותר בחמס מאשר בפת''ח. בנימין נתניהו איננו שונה מהם.  
וזו היא אולי תהייה התוצאה החשובה ביותר של ההצבעה בעצרת האו''ם שתכריז על פלסטין כעל מדינה משקיפה. באם המהלך המצרי-הטורקי-הקטארי, להקים ציר סוני חדש במזרח התיכון בהשתתפות החמס, ואחר כך גם בהשתתפותו של הג'יהאד האיסלמי יצליח, תחכה להם על המדף בבניין האו''ם בניו יורק, ולא לפת''ח ברמאללה, הכרה בינלאומית. 
 

Print Friendly, PDF & Email
שינוי גודל גופנים
ניגודיות