הטקטיקה הכושלת של המתפטרים העתידיים.

תיקדבקה. צריך וכדאי לשקול ולבחון היטב את דבריו של הרמטכ"ל רב אלוף דן חלוץ, כי אלופי צה"ל במילואים שדורשים את הדחתו הרחיקו לכת בהתקפותיהם עליו, וכי אי אפשר לנהל מלחמות ב-2006 לפי המודלים של מלחמות קודמות `כמו זו ב-1967`, שם נחל צה"ל ניצחון מהיר וברור. כן אומר הרמטכ"ל בתשובה לדבריו של האלוף במיל. יאנוש בן גל, מי שהיה אלוף פיקוד צפון, וניהל שם מלחמות, כי במלחמה הוכח כי איש חיל האוויר שאינו מתמצא במלחמות שריון ורגלים איננו מסוגל לעמוד בראש הצבא, כי `הרועה בעדר איננו כבשה`, ככה זה, לדברי דן חלוץ, בטבע וככה זה גם בצבא. מלבד הנקודה שמדובר כאן בתשובות מתחמקות המשתמשות בחידודי מילים ובמה שנראה בעיני רב אלוף חלוץ חידודי מחשבה, יש כאן שתי נקודות מרכזיות אחרות.
1. אם כבר הרמטכ"ל מעביר אותנו מהתחום הצבאי אל תחום הטבע, הרי מי שמפסיד בטבע, מסולק. כל חיה שנוצחה בקרב על הטריטוריה שלה ועל שליטתה בעדר, או שיוצאת לבדה לחפש טריטוריות חדשות, מסעות שבדרך כלל מסתיימים בכישלונות, או שהמפסיד לומד לחיות בשקט ובצניעות בשולי העדר כאשר הוא משלים עם תבוסתו. זו הדרך היחידה בטבע, העומדת בפני המפסיד להמשיך קבל כמה פירורים משרשרת המזון.
צה"ל לא הביס את חיזבאללה במלחמה, ולכן צה"ל יוצא מלבנון בשעה שחיזבאללה נשאר שם כשהוא ממשיך להחזיק בעמדותיו הצבאיות והפוליטיות. האיראנים שכבר יישמו במהירות רבה את לקחי המלחמה, דבר שהדרגים הפוליטיים והצבאיים הישראליים עדיין לא החלו לחשוב איך לעשות זאת, הדיחו את חסן נסראללה מהפיקוד הצבאי הישיר של חיזבאללה ומינו במקומו מטה של קצינים גבוהים ממשמרות המהפכה, ביניהם שלושה גנרלים איראנים היושבים בסוריה ובונים מחדש את המכונה המלחמתית של חיזבאללה.
2. צורת הדיבור והמחשבה של הרמטכ"ל גם בעת המלחמה וגם לאחריה מגלה לפנינו אדם, שאורח מחשבתו וסדר דיבורו, ברורים רק לדן חלוץ עצמו. זה הוא כנראה גם המקור העיקרי לעובדה שקציני צה"ל החל ברמות המטכ"ל, הפיקודים, מפקדי החטיבות, הגדודים, ועד לחייל הלוחם בשטח, לא הבינו את הפקודות שהוציא הרמטכ"ל, בעת המלחמה. הרמטכ"ל לשעבר רב אלוף במיל. אמנון ליפקין שחק, שלא בא ממלחמות 1967, כפי שדן חלוץ ניסה לרמוז לחלודה שהעלו האלופים במילואים המותחים עליו ביקורת, אלא ממלחמות של שנות ה-2000, אמר ביום שישי 15.9, כי הוא קרא את הפקודות, והוא לא הבין אותן. ` אלה הן לא פקודות, וזה לא צה"ל שאני מכיר`, אמר.
ככל שהוויכוח בין הרמטכ"ל והאלופים במיל. נמשך, נחשפת יותר ויותר העובדה כי לפנינו אדם המשוכנע בפנימיותו כי הוא שייך לאליטה חברתית, פיקודית, ושלטונית, מצומצמת שרק מעטים מסוגלים להבין את דבריה, כוונותיה, ומחשבותיה. הטרגדיה האישית של דן חלוץ היא שעד לרגע זה הוא איננו מבין, כי צורת התנהגות זו שהייתה חוט השדרה של המערכת השלטונית של אריאל שרון, פשטה את הרגל ואיננה קיימת עוד. דן חלוץ גם איננו מבין כי המלחמה בלבנון ותוצאותיה, היו לא רק נקודת מפנה בהיסטוריה הצבאית הישראלית, אלא גם נקודת מפנה פוליטית, וחברתית.
רעידת האדמה העוברת על צה"ל, איננה פוסחת גם על המפלגות והממסד הפוליטי הישראלי, והיא תמשיך ותחלחל הלאה אל המרקמים החברתיים הישראליים. זו היא טעות גדולה לחשוב, שאם כמה מאות אלפי ישראלים לא הקיפו אחרי המלחמה את משרד ראש הממשלה ואילצו אותו להתפטר, כפי שקרה ב-1973, לאחר מלחמת יום הכיפורים עם גולדה מאיר ז"ל, כי העם ממשיך להיות אדיש, `וכי תנועת המחאה מתפוגגת`.
המחאה השקטה הרוחשת מתחת לשטח של אנשי המילואים אשר איבדו את אמונם בצבא ובמפקדיו, ומסבירים את עצמם בצורה ברורה ושקטה, היא בעלת עוצמה הרבה יותר גדולה מאשר הפגנת ענק בירושלים או בכיכר רבין בתל-אביב, מודל התנהגות שכנראה הולך ומסיים את תפקידו בישראל. עוצמתה של מחאת המילואים היא בכך שהיא עוברת מבית לבית, וממקום עבודה אחד לשני, והיא תביא בסופו של דבר לשינויים מרחיקי לכת במבנה המטכ"ל, בפעולת הצבא, ובמבנה המפלגות, שחלקן תתפרקנה ותתפלגנה. אם הרמטכ"ל דן חלוץ איננו רואה את התהליכים האלה, ואיננו מבין כי כי הוא איבד את אמון שהיה לו בקרב המפקדים והחיילים בעם ובצה"ל, איך הוא יוכל לנהל את המלחמה הבאה? במילים אחרות הוויכוח היא לא על מה שהיה אלא על מה שיהיה!
לכן מוזר מאוד השימוש שעושים ראש הממשלה אהוד אולמרט, שר הביטחון עמיר פרץ, והרמטכ"ל רב אלוף דן חלוץ כאשר הם אומרים ונאחזים במילים, `כי היו גם מעשי גבורה במלחמה`. איש איננו טוען שלא היו מעשי גבורה בצבא ובעורף, היו מעשי גבורה אישיים רבים. אבל אלה לא היו מעשי גבורה שנבעו ממדיניותם ומהתנהגותם של השלושה במלחמה. להפך אלה היו מעשי גבורה שהתרחשו למרות מדיניותם ומעשיהם במלחמה.