היוזמה האירופאית החדשה, והמשך ההתדרדרות האסטרטגית הישראלית.

תיקדבקה: גם במדיניות ובפוליטיקה, כמו בפיזיקה, יש חוקיות, שלא להזכיר את המונח `הגיון`. יש גורם, cause. ולגורם יש תוצאה, result. למה בדיוק ציפו מעצבי המדיניות הישראלית, ראש הממשלה אהוד אולמרט, ושרת החוץ ציפי ליבני, כאשר הסכימו להשתתפות החמס בבחירות הפלסטיניות בתחילת 2006? איך הם לא לקחו בחשבון את אפשרות ניצחונו, למרות שהיא הופיעה בכל דוחות המודיעין? עכשיו הם מנסים לעשות את הבלתי אפשרי ולהחזיר את הגלגל אחורנית, או להחזיר את השד שהם הוציאו מהבקבוק. אותו הדבר בדיוק מתרחש עתה עם היוזמה הספרדית-צרפתית-איטלקית להציב ברצועת עזה כוחות בינלאומיים. ב-14 באוגוסט, רק לפני 3 חודשים, הסכימו אהוד אולמרט, וציפי ליבני, ואף ציינו זאת כאחד ההישגים הגדולים של מלחמת לבנון, לקבל את החלטת מועצת הביטחון 1701, ובעקבותיה להציב בפעם הראשונה כוח אירופאי על גבולות ישראל עם מדינה ערבית, לבנון. עוד לפני קבלת ההחלטה הייה ברור שסעיפיה העיקריים, כמו למנוע מחיזבאללה את התבססותו מחדש בדרום לבנון, והפסקת משלוחי הנשק הסוריים-האיראנים, האמברגו המפורסם, לא יתבצעו. הדבר היחיד שהתבצע והפך לגורם cause באזור, היה הצבת הכוחות האירופאים בלבנון. עכשיו הגיע תור התוצאה, ה-result. אחרי השלב הראשון של הצבת כוחות בלבנון, רוצים האירופאים רוצים לגשת לשלב השני של תוכניתם והוא, להציב כוחות דומים ברצועת עזה. אחרי ביצוע השלב השני יגיע תורו של השלב השלישי והוא הצבתם של כוחות אירופאים בגדה המערבית. לאחר השלב השלישי יגיע תורו של השלב הרביעי: הצבתם של כוחות אירופאים בירושלים. כמובן שהאירופאים, במקרה זה צרפת-איטליה-ספרד עוטפים את יוזמתם בנייר עטיפה חגיגי שמבטיח 4 סעיפים שאין ביכולתם לקיים.
1. הפסקת אש מיידית. מי בדיוק ייכפה אותה? החמס או הפת"ח-גדודי אל אקצא?
2. ממשלת אחדות לאומית? או אולי כפי שמתברר היום המדובר בממשלת חמס בה יש רוב מכריע לשרי החמס, בתחפושת של אחדות לאומית. בלומר האירופאים מוכנים לתת לגיטימציה לחמס, בדיוק כפי שהם נותנים אותה לחיזבאללה בדרום לבנון.
3. החלפת שבויים שתכלול את החזרת שלושת חיילי צה"ל החטופים. מי בדיוק ישחרר את אלדד רגב, אודי גולדווסר, וגלעד שליט מידי החיזבאללה והחמס? כוח יוניפ"יל בלבנון העושה הכנות פומביות לפתוח באש על מטוסים ישראלים?
4. שיחות בין ראש הממשלה אהוד אולמרט, ויו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, שאיננו רוצה לבוא ולדבר עם אולמרט כבר חודשים ארוכים.
זה שאהוד אולמרט וציפי ליבני אינם רוצים לקבל אחריות על החלטותיהם ועל מעשיהם, אינו בדיוק מעניין את האירופאים. במילים אחרות, חוסר יכולתם או רצונם של אולמרט וליבני, וקודם לכן אריאל שרון, להבין כי למעשיהם תהיינה תוצאות, זה הוא לא רק הגורם שמשחק לידי האירופאים, ולא רק שורש הקיפאון המדיני והצבאי בו מדינת ישראל נתונה, אלא הוא גם שורש התדרדרות האסטרטגית של ישראל המובילה רק לכיוון אחד, והוא השתכנעותם ההולכת וגוברת של האיראנים, הסורים, והפלסטינים, כי גם במלחמת לבנון השנייה ישראל תוכה ותמשיך לאבד מכושר ההרתעה שלה ומיכולתה להגיב. הפעם, עם עזרה מהאירופאים.