הלם בשלוש המפלגות הגדולות: כ-60 אחוז מגילאי 28-21 אינם מתכוננים להצביע.

תיקדבקה: מעמיק המיסתורין סביב תוצאות הבחירות. וכעומק המיסתורין, כך יכולה להיות גם גודל ההפתעה. במוצאי שבת 25.3, התבררו למטות הבחירות של המפלגות שתי עובדות חדשות.
1. כ-60 אחוז מגילאי המצביעים הישראלים בגילאים, כלומר יוצאי השירות הצבאי, הסטודנטים, ושכבת הישראלים בני 28-21, המתחילה לבנות את חייה, אינם מתכוננים ללכת לקלפיות ביום שלישי 28.3 להצביע. המדובר בקצת למעלה מ-600 אלף בוחרים, יהודים וערבים.
2. מספרם הכללי של אזרחי מדינת ישראל שאינם עומדים להצביע או שעדיין לא החליטו בעד מי הם יצביעו, אם בכלל, עלה במשך השבוע האחרון מרבע לשליש מציבור הבוחרים, כלומר מדובר בכ-1.5 מיליון בוחרים מתוך קצת למעלה מ-4.5 מיליון בעלי זכות בחירה הנמצאים בישראל, שמתכוננים לא להצביע.
המפלגות ובייחוד שלוש המפלגות הגדולות `קדימה`, `העבודה`, ו`הליכוד` נתקפו בהלם.
לא רק שהתוצאות של הבחירות נשארות בגדר תעלומה שאי אפשר לצפות אותה אלא במפלגות הודו במוצאי שבת כי אי אפשר גם לדעת מה ייהיה המודד לפיו יחולקו 120 המושבים בכנסת. איש מראשי ופעילי המפלגות, מהסוקרים, מומחי הבחירות ודעת הקהל אינם יודעים כמה קולות הם צריכים להביא כדי להשיג מקום אחד או 15, או 30 מקומות בכנסת. במילים אחרות, שלושה ימים לפני הבחירות. איש איננו יודע איזה אסטרטגיה תעמולתית עליו לנקוט כדי להשיג קולות. התוצאה היא שהחל מיום ראשון 26.3, כאשר מכל המפלגות נדרש המאמץ הסופי במערכת הבחירות הזו אשר נמשכה כחמישה חודשים, הן מגששות באפלה וכל מה שהן עושות הם אילתורים הדומים ליריה באפלה.
שתי תופעות אלה, שלא היה להן תקדים בהיסטוריה הפוליטית הישראלית נגרמו לפחות על ידי ארבעה גורמים.
א. שלושת מנהיגי המפלגות הגדולות, מ"מ ראש הממשלה אהוד אולמרט, ח"כ עמיר פרץ, ובנימין נתניהו, שלא הצליחו לשכנע את ציבור הבוחרים כי לאחד מהם יש תכונות של מנהיג וראש ממשלה בישראל.
ב. כישלון מוחלט של הקו של ראשי `קדימה` שניסה להעמיד אותם באורשהם ממשיכיו של אריאל שרון. עוד בתחילתה של מערכת הבחירות כתב תיקדבקה, כי יש ספק גדול אם ציבור הבוחרים רוצה לחזור עוד פעם אחת לתקופת שרון. כבר עכשיו עוד בטרם הבחירות נערכו חלק גדול מהציבור, ובייחוד הצעירים מבניהם, אומרים לא! ברור וחד.
ג. כישלון דומה של בנימין נתניהו, עמיר פרץ ויועציהם.
בנימין נתניהו, יכול לבקש סליחה כמה פעמים מהמוני הבוחרים בהם פגע אנושות בהיותו שר אוצר, והוא יכול לומר אין ספור פעמים כי לא הייתה לו ברירה והוא היה חייב להציל את המשק הישראלי. אבל נתניהו אף פעם לא הסביר מדוע כדי `להציל את המשק` הוא לקח את המעט שהיה למעמד הבינוני הנמוך, לשכבות הנזקקות, למשפחות מרובות הילדים, לנכים, לקשישים, ולאמהות החד-הוריות, במקום לקחת זאת מהמקורות שם מרוכזים העושר והעוצמה הכלכלית הישראלית. ואיך קרה שהפער בין עניים לעשירים במדינה התרחב רק בשנה האחרונה פי 15? מאחר ונתניהו אפילו איננו מנסה להסביר או לתרץ נקודה זו, המונים אלה, המהווים את הרוב, לא יצביעו עבורו.
אצל עמיר פרץ, המצב הפוך. פרץ הוא היחיד מבני שלושת ראשי המפלגות הגדולות אשר הבין כי כדי שלפחות יהיה איזה שהוא סיכוי להשיג הישגים במערכת הבחירות צריך לרדת אל הבוחר. מאז שפרץ ירד אל הרחוב, `העבודה` מטפסת בסקרים.
אולם הבעייה העיקרית של פרץ היא הנאיביות שלו בטיפול ביחסי ישראל מדינות ערב והפלסטינים, והרושם שהוא הצליח לייצור בציבור, כי בשאלות ביטחון, הוא שייך למחנה השמאל הישראלי. נקודת חולשה מרכזית אחרת של פרץ היא תומכיו, בעיקר הפרופ` ברוורמן וח"כ יולי תמיר, המביאים את הציבור לפיהוק גדול, בדיבוריהם על הקמת מפלגה סוציאל-דמוקרטית ועל דרכם הכלכלית של ביל קלינטון וטוני בלייר. אם מדיניותו של קלינטון הייתה כל כך מוצלחת, מדוע פרץ לא אימץ את מדיניותו של הנשיא האמריקני אשר לא היסס במערכות הבחירות שלו להציג מצע מרכזי-ימני, ובכך השאיר את יריביו הרפובליקנים ללא מצע וללא תמיכת הבוחרים.
ד. צה"ל. מאחר ולפחות מחצית מבעלי זכות הבחירה שאינם רוצים ללכת להצביע
הם צעירים שרק עתה השתחררו מצה"ל וכאלה שמשרתים במילואים, צה"ל לא יכול להתחמק מלקחת אחריות, אפילו חלקית בלבד, להתהוות מצב זה. זה המחיר הכבד, אבל לא היחיד, שהצבא והחברה בישראל משלמים, בגלל הסכמתם של מפקדיו הבכירים של צה"ל, להרשות שימוש בצבא לשם ביצוע משימות פוליטיות. בכל המדינות הדמוקרטיות בעולם לא קיים שימוש כזה בצבא. וכאשר משתמשים בצבא למטרות כאלה, הדמוקרטיה היא שמשלמת את המחיר.
המראות הקשים של ההתנתקות, הציניות, הברוטאליות, ותופעת הכחש ואי אמירת אמת על המצב הביטחוני האמיתי השורר בשטח, לאנשים המכירים משרותם הצבאי את האמת על מצב זה, הם שהביאו לתופעת אי ההצבעה אתה המפלגות נאבקות עתה. באמצעי התקשורת מתוארת תופעה זו `כאדישות`. זו ככל וכלל לא אדישות. זה כעס ודרך מחאה ישראלית על מה שהפוליטיקאים עוללו למדינה הזאת.