המיתוס הישראלי לגבי הסכמות הנשיא ג'ורג בוש, והמציאות של המושג בו בוש משתמש 'גבולות שביתת הנשק 1949'.

מיוחד למקורות תיקדבקה: בעת ביקורו בישראל בשבוע שעבר חזר הנשיא ג'ורג בוש על המשפט, אותו הוא אומר בעקביות רבה, מבלי לשנות בו אפילו מילה אחת, מאז פגישתו עם ראש הממשלה אריאל שרון בארצות הברית ב- 14.4.04. להלן המשפט: 'אם כי הנושא הטריטוריאלי הוא נושא להחלטה של שני הצדדים, אני מאמין כי כל הסכם שלום ביניהם ידרוש, התאמות מסוכמות בין שניהם לגבי שיוניים בקווי שביתת הנשק מ-1949, אשר ייקחו בחשבון את המציאויות העכשוויות, ויבטיחו כי המדינה הפלסטינית, תוכל להיות ברת קיום ורציפה. אני מאמין כי אנו צריכים לצפות להקמת מדינה פלסטינית, ולהקמת מנגנון בינלאומי, כולל פיצויים, במטרה לפתור את בעיית הפליטים'. להלן ציטוט המקורי:
"While territory is an issue for both parties to decide, I believe that any peace agreement between them will require mutually agreed adjustments to the armistice lines of 1949 to reflect current realities and to ensure that the Palestinian state is viable and contiguous. I believe we need to look to the establishment of a Palestinian state and new international mechanisms, including compensation, to resolve the refugee issue."
במשך 4 שנים מאז 2004, הצליחו ממשל אריאל שרון, ועכשיו ממשל אהוד אולמרט, לבנות מיתוס, במעין קריצת עין ישראלית של 'מבינים', לפיו הנשיא בוש איננו מדבר על גבולות 1949 אלא על גבולות 1967, ובעטיפה מזויפת זו הם מציגים לפני דעת הקהל הישראלית, כי צריך להבין על מה הנשיא ג'ורג בוש מדבר ולמה הוא מתכוון. אחר הכול עברו 59 שנה, ורוב הישראלים, וגם הפלסטינים המשתתפים בוויכוח זה טרם נולדו.
שום נשיא של ארצות הברית אינו אומר, או במקרה זה מקריא מהכתב, דברים בעלמא. דברי הנשיא נבדקים תמיד באלף עיניים בבית הלבן, במועצה הלאומית לביטחון, בסטייט דפרטמנט, לפני שהם מאושרים על ידי הנשיא סופית. שום פסיק בהודעות מהסוג הזה איננו מקרי. לכן העובדה כי הנשיא ג'ורג בוש, הוא הנשיא האמריקני הראשון והיחיד מאז 1967, אשר מעלה, משתמש ומזכיר, את גבולות הסכמי שביתת הנשק של 1949, היא איננה תופעה מקרית. אלא אירוע מרכזי שדורש את כל תשומת הלב.
גבולות הסכמי שביתת הנשק משנת 1949, אינם מה שמכנים הקו הירוק. בהסכמים האלה שנחתמו עם ירדן, מצרים, סוריה ולבנון, ישנם אזורים שונים שהחשובים שבהם הם: ירושלים, ורמת הגולן. במילים אחרות, מדובר על חלוקת ירושלים, והשבת חלקים גדולים של רמת הגולן לסוריה.
אזורים מפורזים.
אלה הם אזורים שישראל שולטת בהם, אבל המעמד הסופי שלהם לא ייקבע עד אשר ייחתם חוזה שלום מלא בין שני הצדדים. כך כתוב ונחת ב-1949, בהסכמי שביתת הנשק.
אזורים מפורזים בתוך תחום ישראל: ישנם רבים כאלה בין ישראל לסוריה. מעט מאוד ישראלים יודעים כי אזור הישובים הישראלים מצפון לעמק החולה מסביב לקיבוץ דן, הוא לפי הסכמי שביתת הנשק של 1949, אזור מפורז. החוף המזרחי של הכינרת, המשמש אבן מחלוקת עזה בין ישראל לסוריה, אזור שפך הירדן וביקעת בית צידא ליד קיבוץ האון, כל הם שטחים מפורזים. מעיינות חמה וחמת גדר גם הם שטחים מופרזים. כתוצאה של פעולות צבאיות של ישראל וסוריה, חלקים מהשטחים המפורזים המוזכרים בהסכמי שביתת הנשק נכבשו על ידי שני הצדדים.
אזורים שהמעמד הסופי שלהם לא נקבע: אזורים כאלה ישנם בין ישראל ומצרים וישראל וירדן. כל האזור מזרחית לכביש הערבה החל מהישוב צופר ועד הקצה הצפוני של אילת, הוא אזור שלא נקבעה עליו ריבונות. אזור ניצנה ופתחת רפיח בגבול ישראל מצרים הוא אזור דומה. נכון שנחתמו הסכמי שלום בין ישראל, מצרים וירדן, אולם אם הנשיא בוש, מוכן בהקשר הפלסטיני לחזור לגבולות 1949, מדוע שמצרים, וירדן, לא ידרשו אף הן, דיון מחדש בשטחים אלה, כדי להעבירם, מאוחר יותר לפלסטינים?
המצב לגבי הגבולות עם סוריה הוא הרבה יותר קשה. הפלסטינים אמרו לא פעם כי אם הסורים אינם מעוניינים במובלעת חמה, יש להם תביעה טריטוריאלית הדורשת להעביר את השטח אליהם, כחלק של פלסטין. מאחר והגדרת המעמד של אזור חמה תלויה כולה בהסכמי 1949, הפלסטינים יכולים לדרוש עתה כי שטח זה יעבור אליהם.
בכך הנשיא ג'ורג בוש, פתח את הדלת לא רק לרצף בתוך הגדה, ולא רק לקשר יבשתי רצוף בין הגדה לעזה, אלא גם לחילופי שטחים בין הפלסטינים, מדינות ערב, ובין ישראל.