המרחק הקטן בין שערוריית 'הניוז אוף זה וורלד', ובין הטייקונים וכלי התקשורת הישראלים

שערוריית 'הניוז אוף זה וורלד' News of the World בלונדון, שבשלב זה מתרכזת מסביב לפריצות של האזנה בלתי חוקית לטלפונים סלולאריים של קורבנות פשעים, טרור, מלחמה, ושערוריות פוליטיות, פיננסיות, ואישיות, של כ-4,000 איש בריטניה, ותשלום שוחד על ידי עיתונאים לקציני משטרה תמורת מידע, העומדת לגלוש בקרוב גם לתחומים וגילויים נוספים, ומאיימת בשלב זה על כוחם ושלטונם של איל העיתונות האוסטרלי-אמריקני רופרט מרדוק Rupert Murdoch ושל ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון, יכולה לפרוץ בצורה פתאומית כזו גם בישראל.
המצב בתקשורת הישראלית דומה מאוד, אם כי לא זהה, למתרחש בתקשורת בלונדון.
כמו בבריטניה, בה לפחות ב-15 השנה האחרונות פוליטיקאים ואנשי פיננסים וכלכלה מרכזיים לא רק האמינו, אלא גם התנהגו לפי ספר קודים בלתי כתובים ובלתי חוקיים, לפיו רופרט מרדוק ואנשי העיתונות שלו הם ולא הבחירות הכלליות, קובעות מי תהייה המפלגה המנצחת, ומי יהיה ראש הממשלה הבא, ומי יהיה חבר פרלמנט ומי לא יהיה, כך קיימת דעה בישראל כי בעלי ההון הישראלים ואמצעי התקשרות הישראלים הם שיקבעו לא רק את ההרכב האישי של ההנהגה הפוליטית, הצבאית, והכלכלית של ישראל, אלא גם את המצע והדרך הפוליטית שלהם.
בסוף השבוע וביום א' 10.7, יכולנו לקרוא בעיתונות הבריטית והאמריקנית קביעות אשר צריכות לעורר אצל כל איש דמוקרטי חושב ספקות עמוקים לגבי קיומה של 'הדמוקרטיה' הבריטית והעיתונות הבריטית 'החופשית'.
העיתונים הגדולים והחשובים ביותר בארה''ב ובבריטניה, כתבו ללא היסוס כי רופרט מרדוק והאימפריה העיתונאית שלו בבריטניה המקיפה את ה'טיימס' וה'סנדיי טיימס', ה'סאן', ו'סקיי ניוז', ועד יום א' גם את 'הניוז אוף זה וורלד' שנסגר, הם שקבעו והביאו לכך כי החל מ-1997, במשך 13 שנה, עד 2010 ראש ממשלת בריטניה יהיה בשלוש מערכות בחירות כלליות, טוני בלייר. ב-2010 הסכים מרדוק, לתקופה קצרה כי ראש הממשלה יהיה גורדון בראון, וכשאר התאכזב/התייאש ממנו העביר את תמיכתו ותמיכת כלי התקשרות שלו לדיוויד קמרון מנהיג השמרנים, ובכך הבטיח את נצחונו בבחירות הבזק שנערכו בבריטניה במאי שנה שעברה.
המחיר שקמרון היה צריך לשלם עבור כרטיס הכניסה שלו ושל מפלגתו למעון ראש הממשלה הבריטית דאוניג סטרייט היה קטן, וכלפי חוץ אפילו חסר חשיבות. הוא היה צריך לבצע שני צעדים, אחד פוליטי, ואחד אישי-חברתי.
קמרון מינה את מי שהיה פעם עורך 'הניוז אוף וורלד' אנדי קולסון Andy Coulson, לראש מערך התקשורת של דאוניג סטרייט Downing Street director of communications, למרות שקולסון היה מעורב בשורה של חקירות משטרה פליליות שבדקו את מעורבותו האישית שלו בפריצה לטלפונים סלולאריים, ותשלום שוחד למקורות תמורת מידע. בשבת 9.7, דאגו אנשיו של קמרון להדליף כי לפני המינוי קיבל ראש הממשלה הבריטי 'ערבויות אישיות' מרופרט מרדוק, כי אין כל בעיות עם קולסון, והוא יוכל למלא את תפקידו נאמנה.
במילים אחרות, ראש ממשלת בריטניה זקוק לאישור מרופרט מרדוק למינוי עוזריו הראשיים.
עד מהרה הפך קולסון, לא רק למתאם התקשורת, אלא גם לאיש הממנה אנשים לתפקידים מרכזיים במערכת השלטון הבריטית. הכלי העיקרי בו הוא השתמש למינויים אלה, היו כלי התקשורת הבריטיים של רופרט מרדוק. תמיכה אוטומטית של כלי תקשורות אלה במועמדים של קולסון, הביאה 'להצלחתם' עוד בטרם נכנסו לתפקידם. אפשר וצריך להניח כי, וכך גם נרמז בצורה עבה מאוד בעיתוני יום א הבריטיים, כי אלה שמונו לתפקידי המפתח, ידעו בדיוק למי הם חייבים את מינויים, או באיזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה שנפלה בחלקם הם צריכים לתמוך, ולכן הם דאגו לסלק את המכשולים שהיו במנגנונים הממשלתיים והציבוריים בדרכו של רופרט מרדוק לצבור כוח פוליטי ונכסים פיננסים נוספים.
הצעד השני אותו נקט ראש הממשלה דיוויד קמרון, היה להצטרף לחוג החברתי המכונה בלונדון 'ציפינג נורטון סט' Chipping Norton set, שבראשו עומדת רבאקה ברוקס Rebekah Brooks, מי שהייתה עורכת 'הניוז אוף זה וורלד', והיום ממלאת את התפקיד של ראש מערך התקשורת News International's chief executive של רופרט מרדוק שחזר ואמר בימים האחרונים כי יש לו בה אמון מוחלט.  חוגים חברתיים כאלה, 'קליקות' בלשון ישראלית, קיימים גם בתקשרות הישראלית.
בכך השלים ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון במו ידיו את טוויית קורי העכביש הפוליטיים של רופרט מרדוק מסביב לדאוניג סטרייט 10, ועתה הוא מוצא את עצמו עמוק בתוך המלכודת אליה נפלו רופרט מרדוק והאימפריה התקשורתית שלו בבריטניה, כאשר המשבר מאיים להתפשט גם לעבר הענפים האמריקנים והאוסטרלים שלה. מצב זה מטיל צל כבד על יכולת ואיכות שיקוליו האישיים של ראש הממשלה הבריטי קמרון.
מי שחושב כי המצב בתקשורת הישראלית שונה בהרבה טועה.
גם בישראל רוצים בעלי ההון הישראלים והזרים, השולטים בעיתונות הישראלית להכתיב מי יישב במשרד ראש הממשלה בירושלים. הם גם רוצים להכתיב מה תהייה מדיניות הפנים, החוץ, והביטחון שלהם.
לכך יש שלוש דוגמאות בולטות ביותר:
1. מלחמת החורמה שמנהלת קבוצת 'ידיעות אחרונות' בראשותו של נוני מוזס בראש הממשלה בנימין נתניהו. למלחמה זו הצטרפו כלי תקשורת אחרים, ובראשם ערוץ הטלוויזיה השני. כל מה שנתניהו וממשלתו עושים או ייעשו, יוצג על ידי כלי תקשורת אלה בצורה כאילו מדובר בכישלון , גם אם מדובר בהצלחה.
בעוד נתניהו מצליח להדק את קשריה של ישראל עם ארצות הברית, לייצב את מעמדה המדיני של ישראל ולעצור את התקפות הדה-לגיטימציה על ישראל, ובינתיים, להתגבר על הזעזועים שיוצר המרד הערבי, רוב העיתונות הישראלית מציירת את ישראל כמדינה אשר בגלל נתניהו הפכה למבודדת ומצורעת בעולם.
2. אחת הסיבות העיקריות להתקפה מרוכזת כזו על נתניהו ותומכיו היא לא דעותיהם הפוליטיות אלא הקמת העיתון 'ישראל היום' במימונו של תומכו האמריקני הנלהב שלדון אדלסון Sheldon Gary Adelson. אדלסון נחשב היום לאיש החמישי העשיר ביותר בארצות הברית, ולאיש ה-16 העשיר ביותר בעולם, והונו מעורך ב-23 מיליארד דולר. לאדלסון אין אימפריה תקשורתית כמו לרופרט מרדוק, אבל יש לו אימפריה של בתי קזינו בארצות הברית ובאסיה.
בהיסטוריה הישראלית, וגם הפלסטינית, היו כבר בעלי רשתות קזינו שניסו לקבוע את ההחלטות הפוליטיות בירושלים. אחד מהם שתמך באריאל שרון, ובו זמנית קיים קשרים עם שר החוץ הישראלי היום אביגדור ליברמן,  הוא איל ההון האוסטרי מרטין שלאף, שאף הקים בית קזינו מפואר ביריחו. פעם היה שלאף אורח שמגיע לישראל כמה פעמים בשנה. היום שלאף נמנע מלהגיע לישראל משום שהוא ייעצר על ידי המשטרה מיד עם ירידתו מהמטוס, ויועבר לחקירה. תוצאותיה יכולים לקבוע את גורלם של כמה פוליטיקאים ימניים ומרכזיים ישראליים.
אבל שלאף איננו מיליונר מדרגתו של אדלסון, והחשש של מתנגדי נתניהו הוא, כי יכולתו של אדלסון להשקיע כספים כמעט בלתי מוגבלים ב'ישראל היום' תהפוך אותו תוך זמן קצר לגדול שבעיתוני ישראל ולבעל ההשפעה הפוליטית הגדולה ביותר במדינה.
3. המחיר הכבד ביותר שמדינת ישראל שילמה עד כה במלחמה תקשורתית-פיננסית-פוליטית זו עלייה שום איש או גורם תקשורת במדינת ישראל מדווח כאילו היא איננה קיימת, היא הדחתו של האלוף יואב גלנט מתפקיד הרמטכ''ל של צה''ל שבועיים לפני שהוא נכנס לתפקיד, ומינויו של האלוף בני גנץ במקומו.
כלפי חוץ הוצגה פרשת גלנט בתקשורת הישראלית כפרשת שקרים הקשורה בקרקעות ובביתו הפרטי המפואר של גלנט, בעוד שלמעשה הייה זה מהלך פוליטי מתוכנן ומחושב היטב להפיל את גלנט כדי לפגוע במעמד ובברית הפוליטית שבין ראש הממשלה נתניהו, ושר הביטחון אהוד ברק, ולהוכיח כי הם אינם מסוגלים אפילו להביא למינויו המועמד שלהם לתפקיד הרמטכ''ל.
כתוצאה מכך, גלנט שהיה לגבי כל הדעות המקצועיות צריך להיות רמטכ''ל מבריק באחת התקופות המדיניות והצבאיות הקשות של ישראל, הופל.
האמת הפשוטה היא, כי אם בנימין נתניהו היה מוותר על עיתון 'ישראל היום', יואב גלנט היה היום יושב בלשכת הרמטכ''ל בקריה בתל-אביב.
ישנו הבדל אחד קטן שהוא באורח פרדוכסלי גם ההבדל הגדול מאוד בין פרשיות התקשורת הבריטית והישראלית.
כל המהלכים של רופרט מרדוק הצליחו עד היום משום שלשניים מעיתוניו הגדולים ביותר 'הניוז אוף זה וורלד' וה'סאן' הייתה באמת השפעה מכרעת על דעת הקהל הבריטית בגלל רמתם המקצועית הגבוה ביותר בתחומים של כתיבת, הגשת, והגראפיקה של העיתונים. האיש ברחוב הבריטי הצביע בקלפי עבור הקו הפוליטי והמועמדים בהם העיתונים תמכו, מפני שבגלל רמתם הם האמינו למה שעיתונים אלה כותבים.
בישראל, כל פעם שמקיימות בחירות כלליות, מוכח מחדש כי לעיתונים ולכלי התקשרות האלקטרונים הישראליים אין השפעה על הבוחר הישראלי. הבוחר הישראלי מצביע, ברוב המקרים, בעד מועמדים וקו פוליטי וביטחוני הפוך מזה שכלי התקשרות מציגים.
במילים אחרות, לכלי התקשרות הישראליים אין השפעה פוליטית, כפי שהם מתיימרים להציג אותה.
הסיבה: לא הרכב האוכלוסייה במדינה, כפי שכלי התקשרות משכנעים את עצמם תוך שימוש במונחים גזעניים כמו 'רוסים', 'חרדים' ו'ערבים', אלא הרמה המקצועית הירודה שלהם. בימים אלה שכנעו את עצמם בעלי ועורכי כלי התקשרות הישראלים כי צריך להרוג את החדשות ולהפוך לצהובים יותר כדי להשיג קהלים רחבים יותר.
לזה קוראים בורות מקצועית, שכבר עולה למשקיעים בהם כספים רבים, מבלי שהם יקבלו את תרומתם, ובמקום הגדלת מספר הקוראים נוצר מצב של בריחת מתמדת של הקוראים והצופים. הוכחה לכך יכלו המשקיעים למצוא בעובדה שנוצרה במקרה בשבועיים האחרונים בעת משבר הקוטג'. מאחר והמפרסמים בתחום המזון קיצצו במודעות מצאו את עצמם אמצעי התקשורת נאלצים למלא את הזמן שנוצר בחומר חדשותי, התוצאה: עליה דרמטית ברייטינג.
במלים אחרות, אין חומרים, הקוראים והצופים בורחים. יש חומר, הם חוזרים.
אותו מצב קיים גם אצל ההצלחה הרגעית הנוכחית בתקשורת הישראלית 'ישראל היום'. אם הרמה המקצועית של העיתון תמשיך לרדת כפי שהיא יורדת בחודשים האחרונים, גורלו יהיה דומה לזה של אחרים. גם עיתונות צהובה צריך לדעת לכתוב ולהוציא לאור, או לשים על המסך בצורה מקצועית. את זה דווקא כן היה כדאי ללמוד מ'הניוז אוף זה וורלד'.