המשותף למרד הישראלי והמרד הערבי. או, מעבירים את הקיץ עד לצונאמי בספטמבר

יש הרבה משותף למרד הישראלי ולמרד הערבי. שלושת הסימנים הבולטים ביותר הם: תמיכת החוץ, בייחוד מחוגים פוליטיים בארצות הברית, לה זוכים המורדים הישראלים, כפי שזוכים לה המתמרדים הערביים. הצלחה של גורמים פוליטיים אינטרסנטיים לנצל מצוקה אמיתית של העם להשגת מטרותיהם. המכנה המשותף של דרישותיהם.
שני המחנות בקהיר, חומס, ובנגאזי, מצד אחד, והמחנה בשרות רוטשילד וגן הוורדים בירושלים מהצד השני, דורשים החלפת השלטון, באמצעות כוח הרחוב.
'מובראק מחכה לך ביבי', צעקו המפגינים בתל-אביב, כאשר פירושה של צעקה זו הוא רק אחד: צריך להעמיד את נתניהו ושריו לדין.
דפני ליף, אמרה ביום ג' 26.7, כי המהפכה שלנו התחילה ביום של המהפכה הצרפתית ראש הממשלה עדיין לא הבין מה קרה כאן בימים האחרונים ומול איזה כוח הוא עומד. עם ישראל יצא לרחוב בגלל בעיות הדיור, אבל הוא נותר פה בגלל כל השאר.
מנהיג אחר של המפגינים אמר כי צריך להפסיק את כלכלת השוק במדינת ישראל וצריך להחליף את הדיסקט הנוכחי, ( כלומר את השלטון) בדיסקט שמאלי. מפגין שלישי אמר: אם נוותר (לביבי) נחכה עוד 60 שנה למהפכה הזו. עכשיו זה הזמן.
איש מדוברי המפגינים לא הזכיר את המילה 'בחירות' וזה לא במקרה. מאחר והם אינם יכולים לומר בגלוי, וגם הממשלה בראשות נתניהו איננה יכולה להגיד זאת, כי מי שעומד מאחורי המפגינים מעוניין רק בדבר אחד הורדת ממשלת נתניהו, דורשים המפגינים כי נתניהו יקבל את דרישותיהם ויבצע את מדיניותם, אותה הם ימשיכו להכתיב מהרחוב. במילים אחרות 'מהפכה לבנה' ללא נטילת אחריות.
זו הסיבה מדוע כל מנהיגי המפלגות מדירים את עצמם מאוהלי המחאה, אפילו מנהיגים שהציגו את עצמם 'כחברתיים' כמו ח''כ עמיר פרץ ושלי יחימוביץ, וההסתדרות ובראשה עופר עייני נעלמה לגמרי כאילו לא הייתה קיימת אף פעם. רק ביום ג' נזכרה ההסתדרות להודיע כי גם לה יש חבילה של תביעות, אבל עייני נזהר מאוד לומר כי תביעות אלה זהות למפגינים.
מנהיגים אלה יודעים היטב כי אם הם יזדהו עם המפגינים הם מוסרים את עתידם האישי הפוליטי בידיהם, והם בסופו של דבר יעמדו כמו נתניהו באותו מצב, בו כל תוכנית שהם יעלו, טובה או רעה, תדחה על הסף על ידיהם.
ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר ביום ג' בהציגו תוכנית להשגת דיור ממשלתי זול לסטודנטים ולצעירים, כי הוא מבין את מחאתם וכי הם צודקים.
זו תגובה של ראש ממשלה מבוהל שמתחיל להבין מה שהבינו מארגני ההפגנות מתחילתן, כי הכוח היחיד  שהתארגן להפילו הן הפגנות רחוב. נתניהו עדיין מנסה לבצע תוכנית הצלה שתתקבל על ידי העם שידחה את המפגינים. לכן המפגינים טועים, נתניהו לא מנסה לפלג אותם. הוא מנסה לבודד אותם, ולפניו עוד דרך ארוכה מאוד עד שיצליח.  דבריו והצעותיו של נתניהו, יהיו אשר יהיו, לא יביאו את המפגינים בישראל לקפל את האוהלים שלהם, בייחוד כאשר הם מריחים מקרוב כי נוצרה אפשרות להפילו.
השיטה של המפגינים, ומי שעומד מאחוריהם ברורה: מלחמת התשה. נתניהו ינסה לרצות אותם. כל פעם הוא יגיש תוכנית חדשה, וכל פעם הם ידחו אותה. בפעם בטענה כי התוכנית איננה מספיקה, ופעם בטענה אותה הם משמיעים יותר מכל 'איננו מאמינים לנתניהו'.
ומי אמר, חוץ מהתקשרות הישראלית שמזמן מנסה כבר להפיל את נתניהו, שהעם הזה מאמין למפגינים ?
קיימת בישראל בעיה אמיתית של שכבה של אנשים בגילאי 50-20, בעלי השכלה, רובם בעלי מקצוע בתחום זה או אחר, שאינם מסוגלים לפרנס את משפחותיהם בכבוד, כלומר 'לגמור את החודש'. רבים מאנשים אלה אינם יכולים לקנות דירות, ואם הם כבר קונים דירות הם אינם עומדים בתשלומי המשכנתא שלהם. הם גם אינם יכולים להביא מספר גדול של ילדים לעולם כפי שהיו רוצים מפני שהם חוששים כי לא יהיו להם אמצעים לגדלם ולחנכם. תוכנית הדיור המוזל לסטודנטים של נתניהו לא תפתור את בעייתה של שכבה זו ההולכת ומתרחבת בישראל.
הבעיה המידית של שכבה זו היא האם לתמוך במפגינים או לא? הזיכרון הפוליטי בישראל הוא קצר מאוד. רק לפני חמש שנים קמה בישראל מפלגת הגמלאים, שהבטיחה לתמוך בשכבה אחרת גדולה הנמצאת במצוקה והיא שכבת הפנסיונרים, מצוקה שעתה היא חריפה יותר, אבל כולם שכחו ממנה.
חלק מהצעירים המפגינים היום הצביעו עבור מפלגה זו והיא קבלה בשעתו שבעה מושבים בכנסת. עד מהרה התברר כי לא רק שזו הייתה מפלגה מפולגת ושסועה, אלא היא הייתה בבחינת תרמית פוליטית, לאחר שלא פעלה בכלל למען האינטרסים של הפנסיונרים, אלא למען האינטרסים האישיים של ראשיה.
אם תקום מפלגת צעירים חדשה מתוך המפגינים, דבר שהגורמים מאחורי ההפגנות אינם מעוניינים בו, עוד שכבה גדולה בעם יכולה למצוא את עצמה באותו מקום בו מצאו את עצמם הפנסיונרים. כלומר במקום הרבה יותר גרוע ממה שהם נמצאים בו היום.
כמו שהמפגינים בקהיר גילו באחרונה כי המהפכה נגנבה מהם, וכי לשליטים החדשים במצרים אין כל תוכניות לתקן את המצב החברתי-פוליטי-כלכלי במצרים, כך יגלו המפגינים בישראל עד מהרה כי מי שהוציא אותם לרחובות, וגם כל מי שיעלה לשלטון במקומו של נתניהו, הדבר האחרון בו הוא יהיה מעוניין הוא צדק חברתי.
זו לא שאלה של עיוורון פוליטי או נאיביות של רוב המפגינים אלא עובדה ביולוגית.
רוב המפגינים או שרק נולדו, או אפילו עדיין לא נולדו בתחילת שנות ה-90, כאשר 'מנהיגי הפועלים' בישראל ביניהם נשיא המדינה שמעון פרס, ויו''ר מועצת 'קדימה' חיים רמון, החלו לפרק את 'כלכלת הצדק והשוויון החברתי' בישראל והעבירו אותה לפסים של כלכלת שוק גלובאלי, שהיא גולת ההישגים הפוליטיים של מי שהיה אז נשיא ארצות הברית ביל קלינטון. ב-2011 כבר ברור כי תפיסת 'השוק הגלובאלי הבלתי מוגבל' היא הסיבה למשבר הכלכלי העולמי המתרחש היום ולשחיקת המעמד הבינוני.
אותם הדברים אמורים לגבי הרופאים השובתים. בהרס הרפואה הציבורית החל חיים רמון בשנות ה-90. היכן הם היו ב-20 השנה האחרונות כאשר בבתי החולים בישראל נמשכה הצגת התרמית הגדולה כאשר תחת הסיסמא 'רפואה ציבורית' גדל התמנון רב הזרועות של רפואה פרטית לעשירים.
במאבק הפוליטי בישראל לא תושג בקרוב הכרעה, משום שברור כי המפגינים מתכוננים למשוך אותו לפחות עד סוף הקיץ, כלומר תחילת ספטמבר.
מצב זה מעלה את האפשרות כי נתניהו ינסה להתחיל ליישם את תוכניותיו, אבל המפגינים ימשיכו במחאתם. בהתפתחות כזו ,הקורבן היחיד של מהלכים ועימותים פוליטיים אלה שיימשכו בישראל תהייה הכלכלה. המשך המהומות וההפגנות ואילוצים של הממשלה להוציא סכומים גדולים מאוד על תוכניות שאף פעם לא חשבה ליישמן, וגם על ביטחון פנים, יביאו לאיבוד האמון של המשקיעים בישראל, לירידת ערך השקל הישראלי, ולהחמרה במצב הכלכלי, שהוא ממילא קשה לרוב האוכלוסייה, מלבד לבנקים ולטייקונים.
אם המפגינים היו פועלים גם נגדם, ולא רק נגד נתניהו, אולי אפשר היה להתחיל להאמין לדבריהם כי הפגנתם איננה פוליטית.
לכן אין לבטל את האפשרות כי למארגני ההפגנה,  להבדיל מרוב המפגינים שאינם מבינים לאן מובילים אותם, יש את החשבון וסדר היום הבא: המאבק יימשך במשך כל חודש אוגוסט. לקראת הדיון בעצרת האו''ם על הבקשה הפלסטינית לעצמאות בספטמבר יגיע המאבק הפנימי בישראל לשיאו. ממשלת נתניהו תיפול ערב ההצבעה באו''ם. מדינות רבות שחשבו שלא לתמוך בהצעה הפלסטינית יתמכו בה בגלל התוהו ובוהו הפוליטי בישראל. בירושלים תקום ממשלה אשר תכיר במהלך העצמאות הפלסטיני ובחזרה לגבולות 1967. זה לא מקרה כי דווקא בעיצומן של ההפגנות בשרות רוטשילד, מבקרת בוושינגטון משלחת של אנשי ביטחון ישראליים בכירים לשעבר אשר הגיעו לשם השבוע כדי להסביר לאנשי ממשל אובמה כי עליהם להתמיד בלחץ על ישראל לסגת לגבולות 1967. בעוד ראש הממשלה נתניהו ושרי ממשלתו נוסעים ברחבי העולם לגייס קולות בהצבעה באו''ם נגד ההצבעה הפלסטינית, היה מי שדאג להראות להם כי החזית שלהם בבית פרוצה, וכאן הם מפסידים קולות,  והרבה קולות.