הנשיא מובראק מפעיל את כל כוחו כדי למנוע גלישת המזרח התיכון למלחמה. ספק אם הוא יצליח לעשות זאת. כל תוצאה של וועידת הפסגה הערבית תהייה גרועה לישראל. התגובה של ברק: להביא לתמוטטות כלכלית של הפלסטינים ולספח שטחים בגדה המערבית לישראל.

הנשיא חוסני מובראק אמר ביום רביעי 19.10 , כי מלחמה אינה משחק והוא אינו מוכן שמי שהוא ילחם עד "החייל המצרי האחרון". בכך חזר מובראק לנוסחת השלום הבסיסית של אנואר סדאת שקבע כבר ב-1972 באוזניו של שר החוץ האמריקני דאז, הנרי קיסינג`יר , שצריך להפסיק את הקזת הדם המצרית עבור פתרון הבעיה הפלסטינית. אולם גם לאחר שסדאת טבע יעד אסטרטגי זה הוא יצא למלחמת יום הכיפורים. הנחת היסוד שלו היתה כי שלום מלא אפשר להשיג רק אחר מלחמה מלאה. באוקטובר 1973 ישראל הופתעה וצבאה כמעט התמוטט. עכשיו, 27 שנים לאחר מכן, הנשיא המצרי חוזר על דברי קודמו, לא מפני שהוא רוצה במלחמה מזרח תיכונית שתפתיע את ישראל, אלא מפני שהוא מפעיל את כל הכוח והמעצורים העומדים לרשותו בניסיון למנוע מלחמה כזו. מובראק יודע כי במלחמה כזו יכול להישפך דם רב. הוא יודע, והוא גם שמע זאת מפיהם של הנשיא קלינטון וג`ורג טנט, ראש הסי.אי.איי, בשארם-א-שייח`, כי מלחמה כזו יכולה לגלוש מעבר לגבולות המזרח התיכון. אל המפרץ הפרסי, הבלקנים ואסיה הקטנה. הוא גם יודע כי מלחמה כזו יכולה למוטט את משטרו בקהיר.
אולם ספק רב אם למובראק עומד אותו כוח, אופי ואמצעים שעמדו לרשותו של סדאת וספק רב באם הוא יכול למנוע את התדרדרות לקראת מלחמה, שכבר החלה ב- 28 בספטמבר 2000, היום בו הורה ערפאת לבצע את ההתקפה על השיירה הצבאית בדרך לנצרים. ערפאת כבר הדליק את האש, (כפי שתיקדבקה חזר וכתב על כך). עכשיו השאלה מי יכבה אותה. זו לא שאלה של מליצה, או מילים יפות. זו שאלה של מנהיגי המזרח התיכון אין תשובה עליה. ומאחר ומחוץ למזרח התיכון, אין גם כן מנהיגים המסוגלים לעצור את גלגלי המלחמה, איש למעשה אינו יודע בדיוק מה וכיצד לעשות.
בצמתים היסטוריים כאלה צצים ונופלים כל כמה רגעים, בתקופתנו אפילו על מסכי הטלוויזיה, מנהיגים ופירטים מקומיים, כמו ג`יבריל רג`וב או מרואן ברגותי. השפעתם בטווח היסטורי ארוך היא אפסית. השפעתם על המאורעות הרגעיים, עלולה להתגלות כהרת אסון.

בארצות הברית, המעצמה מספר 1 בעולם ישנו נשיא האורז את מזוודותיו בבית הלבן. כל מה שקלינטון היה יכול לעשות הוא כבר עשה. הוא נסע לשארם-א-שייח וקיווה, בלי הרבה אשליות, שהשיג הפוגה או הפסקת אש לשבועיים, לפחות עד יום הבחירות בארצות הברית ב-7 לנובמבר. כבר בשעות אלה ברור כי זו היתה תיקוות שווא. שלא כמו ב- 1973, גם במוסקבה אין מנהיג. ולדמיר פוטין בקושי רב מתמודד עם בעיותיו הפנימיות והמשך שלטונו תלוי בכך אם וושינגטון תזרים או לא תזרים כסף לקופה הרוסית הריקה.
גם בלונדון, פריס וברלין אין מנהיגים. טוני בלייר, ז`אק שיראק, וגרהרד שרדר, כולם נבחרו ושגשגו תודות לעזרה האישית, האסטרטגית והכספית שביל קלינטון העניק להם. עכשיו כאשר ביל קלינטון הולך, הם נשארים לבדם. אין להם זמן ורצון להתעסק במזרח התיכון. הם חייבים להתחיל את המלחמה שלהם על הישרדותם, והם אינם בטוחים אם בקרב פוליטי זה הם ינצחו. זה הוא הרקע הבינלאומי שעליו תתכנס וועידת הפסגה הערבית בשבת 21.10 , בקהיר.

מצבם של שליטי מדינות ערב לא טוב יותר. ערב הסעודית וסוריה: סעודיה משותקת בגלל ריב הירושה הפנימי בתוך משפחת המלוכה. המלך פאהד, כבר מזמן אינו מסוגל למלא את תפקידו בגלל מצב בריאותו אולם בני משפחתו,(מבני שבט סדיירי), אינם נותנים לו לפרוש משום שהם מתנגדים כי יורש העצר, הנסיך עבדאללה, הנמנה על משפחה סעודית אחרת, (משבט השומר), יעלה לכס המלוכה. ביום ד` השבוע כאשר שרת החוץ האמריקנית מדלן אולברייט, באה לריאד לבקש מהמלך הסעודי כי יפעיל את השפעתו על השליטים הערבים ועל עראפת, ובייחוד שיפעיל את ההשפעה הסעודית על בשאר אסד, נשיא סוריה, המלך לא הכיר אותה כלל. עברו כמה דקות ארוכות מביכות עד שעוזריו של המלך לחשו באוזניו כי המדובר בשרת החוץ של ארצות הברית. לבסוף המלך נענע בראשו וחייך חיוך רפה, כאילו הוא מבין מה מדברים אליו.

מדלין אולברייט נוכחה במו עיניה, דבר שיכלה לקרוא כבר זמן רב בדו"חות המודיעין שהונחו על שולחנה בסטייט דפרטמנט, כי אין עם מי לדבר בארמון המלוכה בריאד. זו גם הסיבה שלאחר הפגישה האומללה עם המלך היא מהרה לדבר ישירות עם בשאר אסד, עצמו שהיה אותה שעה בריאד. בשאר, שהוא חסר נסיון, לא בטוח בעצמו ועדיין לא הצליח לבסס את שלטונו בדמשק, אמר לה שהוא מבין את הסבריה ונימוקיה,אולם ידו קצרה מלהושיע. אין לו השפעה על טהרן, אין לו השפעה על מנהיגי חיזבאללה בלבנון ובוודאי אין לו השפעה על יאסר ערפאת, שאביו אסד סירב לדבר אתו עד יום מותו. בשאר עצמו בא לריאד לנסות לקבל עזרה לא מערב הסעודית, על כך אין מה לדבר,לפחות מאחת הסיעות השבטיות הנאבקות של השלטון בממלכת הנפט. בשאר מודאג כי במקרה של פריצת מלחמה חלקים בצבא עלולים לנצל אותה ולבצע הפיכה צבאית בדמשק.

ירדן: את מצבו של המלך עבדאללה אפשר להגדיר כקשה ביותר. אולי הקשה ביותר ממצבם של שליטים ערביים אחרים. האיש הצעיר הזה אף פעם לא התכונן להיות מלך ואף פעם איש, לא הכין אותו לתפקיד זה. עבדאללה מוקף קבוצה של יועצים, רובם אמריקנים, המדריכים אותו בכל צעד וצעד שהוא עושה. הוא מנותק ואינו מקובל ברחוב הירדני ובגלל המצב הכללי בעולם הערבי והמצב הכלכלי בו שרויה הממלכה, מצב של כמעט פשיטת רגל כרונית, הוא אינו מצליח לייצב את שלטונו. האיום העיקרי עליו כיום הם הפלסטינים. עבדאללה חרד שאינתיפדת אל אקצה תגלוש מהגדה המערבית של הירן לגדה המזרחית שלה ותמוטט את שלטונו. למניעת התמוטטות זו הוא זקוק לבעל ברית חזק.
עד 28 בספטמבר הוא חשב כי המשענת העיקרית שלו היא ישראל. אולם מאותו תאריך ועם התמשכות הקרבות בין הישראלים והפלסטינים הוא יודע כי משענת זו, כשליט ערבי, צאצא למשפחת האשם, בני דודו של הנביא מוחמד, אינה קיימת יותר עבורו. אם כך לאן הוא יפנה? ארצות הברית אינה יכולה לעזור לו. סוריה גם כן לא. מצרים, אולי! אך היא קשורה יותר מידי לפלסטינים ועבדאללה פוחד מזאת. אולי סדאם חוסיין בבגדאד? הדווייזיה העיראקית המשוריינת חמורבי המתקרבת כל יום עוד כמה צעדים לגבול ירדן, מזכירה לו בכל רגע את האופציה הזו כאילו פצצת זמן מתקתקת הונחת מתחת למיטה שלו. שום איש במזרח התיכון לא צריך להיות מופתע אם בסוף התהליך, אחרי או תוך וועידת הפסגה הערבית, עבדאללה יבחור את האופציה העירקית. אם יעשה כך הוא יוכל לתעל את זעמם של הפלסטינים בירדן נגדו לכיוון הפגנות תמיכה נלהבות בו ובבן בריתו החדש סדאם חוסיין.

מצרים: כלפי חוץ מצרים ונשיאה חוסני מובראק נראים כאי של יציבות במזרח התיכון. אבל רק בימים האחרונים אפשר היה להבחין כי שתיים שלוש הפגנות אלימות של סטודנטים וקיצונים מוסלמים בשערי אוניברסיטת אל אזהר זעזעו את ביטחונם העצמי של העומדים בראש המשטר. הסיבה לכך היא פשוטה. משטרו של מובראק אינו כה יציב כפי שהוא מתאר זאת לדעת הקהל העולמית. כוחם של הקיצונים המוסלמים בעלייה, בייחוד כוחו של הג`יאהד האיסלמי המצרי, בן בריתו והזרוע המבצעית של אוסמה בין לאדן. עיראק ואירן גם הן בוחשות בקלחת המצרית מתוך כוונה להתסיס את הרוחות ולהביא לסילוקו, של מה שנתפש בעיניהם כמשטרו הפרו אמריקני של מובראק. אם התמונות של קרבות רחוב ברמאללה, גילה, שכם, פסגות, חברון, צומת נצרים, תיתפסנה בתודעה של תושבי דלת הנילוס ואזורי הנילוס העליון, היכן שנמצאות הערים אסיוט ומינה, קרבות דומים יכולים להתחולל גם שם. בהתפתחות כזו מובראק לא יכול להיות בטוח כמה זמן ובאילו מסיבות חלקים גדולים של הצבא, המשטרה ושירותי המודיעין יעמדו לצדו וילחמו כדי לשמר את שלטונו.

פלסטינים: לתוך הבערה הזאת, שאיש אינו מכבה, ומה שגרוע יותר שאיש אינו יודע איך לכבות, מגיע יאסר ערפאת כשהוא נושא את הלפידים והלהבות הפלסטיניות. בשלב זה על עראפת להחליט מה רוצה לעשות או להשיג מהפסגה הערבית. סולידריות? תמיכה? עראפת יודע כי לכל דברים אלה היום אין ערך. כל פלסטיני ברחוב יודע ומכיר את הדברים והפרטים המופיעים במאמר זה, לפחות באורח כללי. הפלסטינים ברחוב אינם רוצים מילים, הצהרות, דיבורים, הם רוצים פעולה. את זאת ערפאת יודע היטב. כי מי אם לא הוא, דחפו אותם לנקודה ולמצב זה. בשלב זה ערפאת יכול לבחור באחת משתי הדרכים. פעולה מתונה או פעולה קיצונית. כל אחת משתי דרכים אלה תהייה קיצונית עבור ישראל ומנהיגיה.
אופציה "מתונה": שליטי מדינות ערב מקפיאים את היחסים הדיפלומטיים והכלכליים עם ישראל, כולל החזרת השגרירים הערביים מישראל ושליחת השגרירים והקונסולים הישראלים חזרה לירושלים. שליטי ערב לא רק מגנים את אהוד ברק ואת שאול מופז. לפי דרישת עראפת, ראש הממשלה ושר הביטחון והרמטכ"ל הישראלי, זוכים לתואר הקרוב במשהו, לפושעי מלחמה. השליטים הערבים מקימים וועדה אשר תשקול להכין כתבי אישום שיוגשו נגדם לבית הדין הבינלאומי בהאג. זו הגרסא המתונה.
אופציה קיצונית: תארו לכם את הסצנה הבאה. ביום ראשון 22.10 , בשעות הבוקר שליטי מדינות ערב מתכנסים לישיבה המעשית הראשונה שלהם. כבר יום קודם, בישיבת הפתיחה, הוחלט כי ישיבה זו תהייה בדלתיים סגורות. (ישיבות וועידות פסגה ערביות בדלתיים סגורות הן חומר עסיסי ביותר במשך שנים רבות בעולם הערבי. בישיבות כאלה מרשים לעצמם השליטים הערביים לדבר בגלוי ובקול רם, לעיתים רם מאוד. לפניו של כל שליט מונחות הערכות והידיעות המודיעיניות שסופקו להם על ידי שירותי הביון שלהם על ביצועיו הפוליטיים וחייו הפרטיים של שליט זה או אחר היושב מולם או לצידם. לא עובר זמן רב והטחת הבוץ ההדדית מתחילה. תחילה יש הרמת קול ואיומים ברמזים. תוך זמן קצר עוברים לאיומים ישירים. סאדם חוסיין, לדוגמא, איים פעם על פאהד מלך ערב הסעודית כי הוא ידאג לזה אישית "שהוא לא ימות במיטתו" ב-1990 ערב המשבר הגדול במפרץ הפרסי וערב פלישת עיראק לכווית, ערפאת איים אישית על קאבוס סולטן עומן. הוא אמר לו: "במפרץ הפרסי עומדת לפרוץ אש גדולה ואני אדאג שהיא תאכל אותך").

ובכן הישיבה בדלתיים סגורות נפתחת ויאסר ערפאת מבקש את רשות הדיבור. "נמאס לי לשמוע את כל הדיבורים הריקים מתוכן" הוא אומר. "אני מכריז בזה הרגע על הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים. אני קורא לכל המדינות הערביות והמוסלמיות בעולם לשלוח מתנדבים להלחם לצד העם הפלסטיני. מי שתומך בהצעה זו שירים את ידו. מי שמתנגד לה שיקום ויסביר את עמדתו השלילית לאומה הערבית והמוסלמית". סוף דברי ערפאת.
לכל אחת משתי אפשרויות אלה ,אהוד ברק, מתכונן בימים אלה. תוכניתו להפרדה בין שני העמים, היא מסווה לתוכנית הרבה יותר מרחיקה לכת. כוונתו לחתוך בניתוח חד את כל הקשרים הכלכליים בין ישראל לפלסטינים. במילים אחרות להביא להתמוטטות הכלכלית של הפלסטינים. תוך כדי התמוטטות זו הוא עומד להורות, באם אלה תהיינה תוצאות הוועידה, לצה"ל לנוע ולתפוש שטחים בגדה המערבית ולהכריז על סיפוחם לישראל. ברק מקווה כי בתור אקט אחרון של נשיאות, ביל קלינטון, לא יטוש אותו,וכי הנשיא האמריקני יודיע בשלב זה או אחר של פעולת התגמול הישראלית, כי מאחר וערפאת בחר בדרך המלחמה, ארצות הברית החליטה לתמוך במהלכיה של ישראל. גם לקלינטון, גם לברק וגם למנהיגי העולם הערבי ישנה סיבה טובה וגם רצון להתנקם בעראפת על כך שהביא אותם למצב זה. השאלה היא מדוע כל אלו שנכשלו עד כה לעצור את ערפאת, יצליחו עכשיו לעשות זאת.