הפרסומים על ההתקפה הישראלית כביכול הגרעינית על איראן , והמציאות האסטרטגית בין סין, איראן, וישראל.

המקורות הצבאיים של תיקדבקה. `הסנדי טיימס` הלונדוני מפרסם ביום א` 7.12, מה שאפשר לכנות `שטויות אסטרטגיות`. העיתון טוען כי חוגים צבאיים ישראליים מסרו לו את תוכניות ההתקפה הישראליות על מתקני התוכנית הגרעינית האיראנית. אם אכן הדבר נכון, הרי שהעיתון נפל בפח. פרסום דומה התפרסם בפברואר 2006 ב`ניו יורקר` בארצות הברית, וגם `הסנדיי טיימס` מציין זאת, ושום התקפה או פעולה צבאית לא אמריקנית ולא ישראלית הונחתו מאז על איראן.
בפרסום מוזכרים 3 יעדי התקפה. מתקן הצנטריפוגות להעשרה אורניום בנטנאז, המתקן הגרעיני באיספהן, ומתקן המים הכבדים באראק. כל שלושת המתקנים האלה המופיעים בכל פרסום על תוכניות הגרעין האיראניות, אבל אף אחד מהשלושה אינו מצוי במידע המודיעיני הקיים על התוכנית הגרעינית האיראנית החשאית. מתקנים אלה נמצאים במקומות שונים לגמרי. אם חיל האוויר הישראלי רוצה להפציץ מתקנים ריקים, או מתקני דמה, הוא צריך ללכת בעקבות הצעותיו של `הסנדיי טיימס` ולהפציץ אותן.
בהקשר זה צריך לציין כי האיראנים עצמם הודיעו עוד בתחילת דצמבר 2006 כי איראן היא ארץ גדולה מאוד ואין להם כל בעיה להסתיר את הצנטריפוגות ואת המתקנים הגרעיניים האחרים שלהם. במילים אחרות, האיראנים כבר העבירו את הצנטריפוגות למקום מסתור אחר. העיתון גם נכנס לתיאור מפורט כיצד ההפצצה תבוצע ואיך חיל האוויר הישראלי ישתמש בפצצות גרעיניות טקטיות. זו כמובן קביעה, כי ישראל תהייה הראשונה להשתמש בנשק גרעיני במזרח התיכון, ושנייה להשתמש בנשק גרעיני בהיסטוריה האנושית, לאחר הפצצות הגרעיניות שארצות הברית הטילה על יפן במלחמת העולם השנייה. העיתון יודע לספר כי שיטת ההתקפה נבחרה בעיקר כדי למנוע נשורת רדיואקטיבית רחבה, שיכולה להגיע לאזורים אחרים באיראן ובמפרץ הפרסי. כמובן שדברים אלה אינם מתיישבים עם פרסומי חוץ, הקיימים כבר מלפני שנים רבות, כי ישראל פתחה פצצות מימן טקטיות נקיות שאינן יוצרות נשורת גרעינית.
בישראל, בה מיהרו להעתיק את הכתוב ב`סנדיי טיימס` בכותרות ראשיות, כמובן שלא שמו לב לכך כי כוונת הפרסום הייתה לא להעלאות את קרנם של צה"ל וחיל האוויר הישראלי, לאחר תפקודם הכושל במלחמת לבנון, אלא לא רק להצדיק את הטענה האיראנית שהיא זקוקה לנשק גרעיני במטרה ליצור מאזן אימה נגד ישראל, אלא גם כדי להצדיק את מרוץ החימוש הגרעיני, בה מצויות עתה מצרים וערב הסעודית, ובמידה מאוד מוגבלת גם סוריה.
אותם הדברים אמורים גם לגבי פרסום אחר ביום שבת 6.1, לפיו מטוס הקרב-הפצצה החדש הסיני ג`יאן 10 Jian,( בתמונה), הוא העתק של מטוס הקרב הישראלי המתקדם `הלביא`, שארצות הברית אילצה את ישראל להפסיק את ייצורו בשנות ה-80.
אין ספק כי יכולתה של סין לייצר בעצמה מטוס קרב כזה, היא מרשימה, אבל אין שום דמיון בין האוויוניקה ובין יכולת הביצועים של ה- J10 הסיני, ובין אלו שהיו צריכים לאפיין את מטוס הקרב הישראלי, שלא יוצר. ה-J10 הוא מטוס שכמה מביצועיו נופלים מהביצועים של שדרת הכוח המרכזית של חיל האוויר האמריקני המורכבת ממטוסי F-15, F-16, F-18, וגם איננה משתווה לביצועים של המטוס הקרב הרוסי המתקדם סוחוי 30 SU. מטוס `הלביא` היה מיועד להיות יותר מתקדם מכל סוגי מטוסים אמריקניים ורוסיים אלה.
כל הפרסומים האלה מתקשרים לנושא החשוב באמת, עליו לא מתפרסמת אפילו מילה אחת, והוא מה מתרחש באמת במשולש היחסים האסטרטגיים בין בייג`ין, טהרן, וירושלים. ראש הממשלה אהוד אולמרט ייצא ביום ב` 8.1 לביקור לסין לציון 15 שנה לכינון היחסים הדיפלומטים בין שתי המדינות. בבואו לבייג`ין, אולמרט יתקבל בנימוס ובסבר פנים יפות. כל זאת לא ישנה את העובדה כי בעלת בריתה הצבאית והמדינית החשובה כיום ביותר של סין היא איראן ולא ישראל. אם סין לא הייתה מספקת לאיראן טכנולוגיות גרעיניות וטילים מתקדמות, לא היה צורך בפעולה לא אמריקנית, ולא ישראלית נגד התוכנית הגרעינית האיראנית.