הצמרת המדינית הישראלית מעופפת בכיוון אחד, והמציאות והקסאמים מתעופפים בכיוון הנגדי.

תיקדבקה: צריך לבחון בזהירות ובעניין את אופנסיבת השלום שמנהלים ראש הממשלה אהוד אולמרט, המשנה לראש הממשלה שמעון פרס, שרת החוץ ציפי ליבני, וסגן שר הביטחון אפרים סנה. אופנסיבה אליה איננו מצטרף שר הביטחון עמיר פרץ.
ראש הממשלה ודובריו מסבירים את הימנעות הפעולה הצבאית הישראלית כנגד יורי הקסאם, כתרגיל היחידי הקיים במלחמה שנועד למנוע את נפילתה של ישראל בפח של משגרי הקסאם, המנסים לפגוע בשלושה מהלכים שממשלת ישראל מבצעת עם יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן.
מהלך ראשון- סילוק או הפלת ממשלת החמס מהשלטון ברשות הפלסטינית.
מהלך שני- יצירת `אופק` או סיכויי מדיני להידברות עם הפלסטינים.
מהלך שלישי- הסיכוי לשחרורו הקרוב של החייל החטוף גלעד שליט.
להסברים על שלושת המהלכים האלה נילווה הסבר נוסף לפיו אי אפשר לפתור בדרך צבאית את בעיית הקסאמים, או לפי גרסת שר הביטחון אפרים סנה, שנזהר קצת יותר בדבריו מראש הממשלה ושרת החוץ, הדרך להפסקת הירי של הקסאם היא חיזוק הכלכלה ברצועת עזה. מטרה שנראית במצב כיום ברצועה כדימיונית.
הבעיה עם עמדות אלה המכונות `מהלכים`, היא שלא מתקיימים `מהלכים` כאלה במציאות. הבעיה היותר גרועה היא, שהמהלכים שכן מתקיימים בשטח הם הפוכים לגמרי ממה שמציגים אולמרט, פרס, ליבני, וסנה. הם צועדים בכיוון אחד, והמציאות צועדת בכיוון הנגדי.
המקורות המזרח תיכוניים של תיקדבקה מדווחים, כי לא רק שאין כל סיכוי להפלת ממשלת החמס, אלא מאז שראש הממשלה אולמרט החל במדיניות ההבלגה שלו, מעמדו של החמס וממשלתו התחזקו.
עובדה, גם נשיא מצרים חוסני מובראק, (אותו אולמרט נוסע לפגוש בשבוע הבא), וגם עבדאללה מלך ירדן, (אותו אולמרט פגש לפני שבועיים), מבהירים עתה לאבו מאזן, כי אין לו ולאנשיו תמיכה מצרית וירדנית להפלת ממשלתו של איסמעיל הנייה. כלומר אין `לאופנסיבת השלום` השלום הישראלית על מה לסמוך.
השינוי האסטרטגי הזה, שבא על רקע חולשתה של ממשלת ישראל, (ראו הראיון שנתן השבוע עבדאללה לעיתון היפני הנפוץ ביותר `יומיורי שימבון` ובו אמר כי `המלחמה בקיץ האחרון הראתה כי ישראל איננה חזקה כפי שחשבנו`.) בולט במיוחד בעמדותיו החדשות של המלך המציע עכשיו תוכנית חדשה לפתרון המשבר הפנימי בין הפת"ח והחמס, שכולו, איך לא, על חשבון ישראל.
לפי הצעת המלך צה"ל צריך, כחלק מההסדר בין הפת"ח והחמס, לסגת בגדה המערבית לעמדות בהן החזיק לפני 6 שנים ב-28 בספטמבר 2000, היום בו פרצה המלחמה הישראלית-פלסטינית. כמו כן ישראל צריכה לשחרר את כל השרים וחברי הפרלמנט של החמס העצורים. במילים אחרות, ארגוני הטרור הפלסטינים יקבלו יד חופשית לא רק ברצועת עזה, כי אם גם בגדה המערבית.
ביום ד` לאחר החלטת הפורום מדיני-ביטחוני בלשכת ראש הממשלה להגיב בצורה ממוקדת כלפי החוליות של משגרי הקסאם ולא לגעת בכל התשתית הלוגיסטית והמודיעינית העומדת מאחוריהם, התאחדו לפתע הפת"ח והחמס, והודיעו כי כל סיכול ממוקד ייענה בירי מסיבי של טילים. מותר וצריך לשאול אם החלטת הפורום הביטחוני, חיזקה את `המתונים` או את `הקיצונים` במחנה הפלסטיני?
שרת החוץ ציפי ליבני חפרה ומצאה בימים האחרונים נימוק חדש. גם אם ישראל תבצע פעולה צבאית להפסקת ירי הקסאמים, בסופו של דבר המהלך יסתיים במו"מ מדיני.
ציפי ליבני צודקת. כל מהלך צבאי מסתיים במהלך מדיני. בשביל רעיון פשטני זה, לא צריך להיות מנהיג פוליטי או צבאי כדי להבין זאת. אולם המלחמה הישראלית-פלסטינית כבר קבלה את התואר המפוקפק כמלחמה הארוכה ביותר (עד כה) במאה ה-21. וזאת מאחר וכל הפתרונות המדיניים שעד כה הועלו בה נכשלו.
לכן, השאלה המכרעת היא לפי איזה מהלך מדיני ייקבע הפתרון, ותנאיו ועקרונותיו של מי יהיו הקובעים במהלך מדיני? על כך ליבני איננה מוציאה אפילו מילה אחת. בינתיים, גם אבו מאזן, הפרטנר של אולמרט, ליבני, פרץ, ופרס, וגם איסמעיל הנייה האיש אותו הם רוצים להדיח, לאחר שנתנו לו להיבחר, בטוחים כי הפתרון המדיני יקבע לפי הנוסחה שלהם ולא לפי הנוסחה הישראלית. זאת מפני שהם, כמו המלך עבדאללה, רואים את ישראל החלשה והמגמגמת בתגובותיה הצבאיות והמדיניות. עד שאבו מאזן, איסמעיל הנייה, ושאר מנהיגי האזור הערביים ישנו את דעתם על מנהיגיה הנוכחיים ומדיניותה של ישראל, טילי הקסאם יוסיפו להיות משוגרים והמלחמה הישראלית פלסטינית תתעצם.