הקול קולו של אורי לופוליאנסקי. הידיים ידי אהוד אולמרט.

תיקדבקה:תושבי מדינת ישראל כבר התרגלו לשיטה הפוליטית אותה חוזר ומפעיל ראש הממשלה אהוד אולמרט, בניסיונות הנואשים שלו לצוף מעל המים, בעוד שפוליטית הוא ממשיך לטבוע כל פעם במים עמוקים יותר. שעה אחת מכריז ראש המשלה על מדיניות של עוצמה, נחישות, התמדה, ובאותה שעה עצמה הוא כבר מתחיל לבצע את מהלך הנסיגה שלו מעמדתו.
מדיניות כזו מביאה מאז הסכמתו של אולמרט לשיתוף החמס בבחירות הפלסטיניות ומלחמת לבנון, לשלוש תוצאות מיידיות:
1. כרסום נוסף בכוח ההרתעה של מדינת ישראל.
2. התחזקות נוספת של אויבי ישראל.
3. שיתוק של חלקים נוספים במערכת הביטחונית הישראלית.
רק ביום א` 11.2 אמר אהוד אולמרט בישיבת הממשלה, כי `אנחנו לא ניתן לכך כי חאלד משעל וראאד סאלח יכתיבו לנו מה לעשות 20 מטר מהר הבית`, הצהרה ממנה יכול להשתמע גם כי משעל וסאלח כן יכתיבו לנו מה לעשות 5 מטר מהבית ובתוכו, וכבר הוא תכנן באותה שעה את צעד הנסיגה המבוהלת שלו מדבריו ביחד עם ראש עירית ירושלים אורי לופוליאנסקי. וכך קרה כי באישון לילה מיד אחר השיגור הניסיוני של טיל `החץ`, החליט ראש עיריית ירושלים להעביר את העבודות לבניית הגשר החדש לשער המוגרבים לדיון בפני הוועדה עוסקת בתכנון העירוני הכללי. במילים אחרות העבודות הישראליות ליד הר הבית תפסקנה.
כל מי שמכיר או חוקר את ההיסטוריה של בניית ואחזקת המקומות הקדושים בירושלים, יודע כי החלטות כאלה הפכו תמיד למתכון שהקפיא את המצב למאות שנים נוספות, או לביטולן המוחלט של התוכניות.
זה הוא כמובן ניצחון גדול נוסף לא רק של חאלד משעל וראאד סאלח,אלא של מנהיג איראן האייטוללה עלי חמנאי, וחסן נסראללה, שקראו לעולם המוסלמי לפעול נגד מעשייה של ישראל ליד הר הבית.
כל הדיבורים `כי העבודות הארכיאולוגיות תמשכנה הן לעג לרש.
העבודות הארכיאולוגיות נמשכות מסביב להר הבית כבר 39 שנה כאשר ב-1968, הן החלו מיד לאחר מלחמת ששת הימים. ישראל והחוקרים הארכיאולוגיים שלה לא הורשו אף פעם על ידי אף אחת ממשלות ישראל לבצע חפירות על הר הבית עצמו, אולם כל ממשלות ישראל נתנו את הסכמתן, וגם את התקציבים הדרושים, לבצע את החפירות ועבודות בנין מסביב להר הבית, גם אם עבודות אלה נעשו בצמוד לחומה. לדוגמא: מנהרת הכותל, או שיפוץ המדרגות העולות לשערי חולדה. עכשיו באה ממשלת אהוד אולמרט ונסוגה גם מזה.
אותה מדיניות עצמה נוקט אולמרט החל מגבול לבנון, דרך גבול רצועת עזה, מיגון יישוביי עזה, ועד צמצום הפערים החברתיים, ושיקום הצפון. מילים גבוהות, ואפס מעשים.
במצב כזה צריך לשאול בשביל מה ומדוע יש לחכות לפרסום מסקנותיה של וועדת וינוגרד על מה שהיה במלחמה בלבנון?
השאלה היא לא מה שהיה,אלא מה יהיה?
במצב כזה של המשך מדיניותו של ראש הממשלה, ברור, כי אין מי שיתקן לא את המצב המדיני ולא את המצב בצה"ל. מלבד אזכור רגעי קצר בכלי התקשרות, דבריו של שר התשתיות בנימין בן אליעזר משבוע שעבר כי `צה"ל איננו מוכן להתרחשויות הקרובות בגבול הצפון`, לא זכו לשום תשומת לב מיוחדת, כאילו לא נאמרו.
במילים אחרות, כל הדיבורים של ראש הממשלה אהוד אולמרט ושר הביטחון עמיר פרץ, כי יש לנו צבא חזק והליקויים שהתגלו במלחמת לבנון, הם עורבא פרח. כוחו של צבא נמדד לא רק במספר חייליו ובמערכות הנשק שלהם, אלא ברצונם להלחם, ולהפעיל את מערכות הנשק העומדות לרשותם. אחת הסיבות העיקריות לכישלון במלחמה בלבנון היו ההוראות הסותרות והמבולבלות שניתנו לחיילים בשטח על ידי הצמרת הפוליטית והצבאית הישראלית. עתה מתרחש אותו תהליך עצמו לגבי משטרת ישראל ומשמר הגבול. קודם מורים להם ליצור מצב טקטי בו ישראל תוכל לבצע את העבודות ליד שער המוגרבים, ותוך כדי כך מבטלים את המצב הטקטי שהם יוצרים כאשר בסוף אומרים להם לסגת. כמו שהדרג המדיני הביא לשיתוק חלקים גדולים של הצבא, כך הוא מביא עכשיו לשיתוק חלקים גדולים של משטרת ישראל.