הקפאת הבנייה בהתנחלויות, מהלך סרק של נתניהו

תיקדבקהכמו שלקח 5 חודשים לראש הממשלה נתניהו, מאז נכנס לתפקידו בתחילת השנה לומר שהוא תומך בפיתרון של 2 מדינות, אחת לישראלים, ואחת לפלסטינים, כך לקח לו 5 חודשים נוספים להודיע ביום רביעי 25.11, כי הקבינט המדיני-ביטחוני אישר את הצעתו להקפאת הבנייה בהתנחלויות ל-10 חודשים, כלומר עד סוף ספטמבר 2010, לא כולל בניית מבנים ציבוריים, והבנייה במזרח ירושלים.
ראש הממשלה הציג זאת כצעד חד-צדדי של ישראל, למרות שבמערכת הבחירות הבטיח חגיגית 'לא עוד צעדים חד-צדדים', וקרא לפלסטינים לחדש את המו"מ המדיני עם ישראל.
ממשל אובמה הגיב מיד על הצעד הזה של נתניהו, והדגיש, כי למרות שצעד זה אינו מספיק, הרי בכל זאת הוא מספיק לדעתו, כדי לחדש את המו"מ המדיני עם הפלסטינים.
הפלסטינים דחו מיד את הצעד הזה, וראש צוות המו"מ הפלסטיני סאיב עריאקת אמר, כי ללא הפסקת הבנייה בירושלים המו"מ לא יחודש.
בכל המהלכים האלה אין הפתעה רבה, משום שכולם היו ידועים וצפויים מראש. הבעיה היא כמובן לא מדיניותו המוצהרת של נתניהו, ממנה הוא נסוג בהתמדה צעד אחר צעד,אלא קודם כל בנשיא ארצות הברית באראק אובמה, אשר איבד כל אמינות אצל השליטים הערביים, ובעיקר אצל הפלסטינים, בגלל שתי סיבות עיקריות:
1. אובמה נתפס בעיני הערבים כמי שלא קיים אף אחת מההבטחות שנשא בנאומו המפורסם לעולם המוסלמי ב-4 ביוני 2009. המדובר לא רק בכיפוף היד של ישראל לוותר לפלסטינים, אלא גם בגישתה הכוללת של ארצות הברית למוסלמים. המילים היפות על דף חדש ביחסים בין ארצות הברית והעולם המוסלמי נטחנו ונעלמו בשלוש המלחמות שאמריקה שקועה בהן נגד מוסלמים, בעיראק, באפגניסטן, ובמלחמה נגד הטרור המתנהלת בחלקים גדולים של המזרח התיכון ובאסיה.
2. המנהיגים הערביים המזרח תיכוניים מתבוננים בהשתאות הולכת וגוברת בחולשה אותה מפגין אובמה בטיפולו במשטר האייטולות באיראן, ובתוכנית הגרעינית האיראנית. חולשה זו היא הסיבה העיקרית מדוע שום מנהיג מזרח תיכוני לא יהמר בשלב זה על כל הסדר מדיני בין ישראל לפלסטינים, אותו אובמה ייזום.
לכן לא חשוב, בשלב זה, איזה יוזמות מדיניות נתניהו ייעשה או לא. אפילו הוא יודיע על הקפאת הבנייה בירושלים לתקופה ארוכה יותר של שנתיים, הפלסטינים לא יבואו עדיין לשולחן המו"מ, בייחוד כשאר הערבים והפלסטינים יודעים כי המהלך לא נועד להקל עליהם אלא על הנשיא אובמה. גם הערבים וגם הפלסטינים מנצלים את התנגדותם האישית לנתניהו, להביע את התנגדותם למדיניות ארצות הברית.
אולם גם לצעדי סרק פוליטיים יש מחירים פוליטיים.
לאחר 10 חודשים בשלטון, אפשר להבחין בקו מרכזי, או במודוס אופרנדי המאפיין את התנהלותו הפוליטית של נתניהו, הרצון להרוויח זמן, מול וויתור על עקרונות פוליטיים וביטחוניים.
להלן שתי דוגמאות עיקריות:
א. איראן. נתניהו ממשיך לומר שהוא תומך בפעולה של הקהילה הבינלאומית נגד הגרעין האיראני ובהחרפת הסנקציות נגד איראן, למרות שהוא יודע שפעולה כזו איננה קיימת במציאות, וכי אין שום סיכוי להחרפת הסנקציות נגד איראן. מידי פעם רומז נתניהו 'על הימים הגורליים העומדים לפנינו', רמז אותו דעת הקהל הישראלית צריכה להבין כאפשרות של פעולה צבאית נגד איראן, בגללה נדחות שאר הבעיות.
ב. חיזבאללה והחמס. כמו הממשלות הקודמות, נתניהו ושר הביטחון שלו אהוד ברק, מדברים הרבה על כך כי החיזבאללה בצפון, והחמס בדרום מתחמשים בעשרות אלפי טילים המאיימים כבר על כל נקודה בתוך ישראל. הם מדברים, אבל אינם נוקפים אצבע כדי להפסיק התחמשות זו. כאשר נתניהו מדבר ואינו עושה מאומה, הוא משדר חולשה בדיוק כמו הנשיא באראק אובמה.