הקשר בין מלחמת האביב ברצועה לנפילת אסד
לא רק שאי אפשר להוציא מכלל אפשרות כי בחג הפסח תשע''א ישראל וצה''ל יימצאו את עצמם במלחמה ברצועת עזה, אלא שאי אפשר להוציא מכלל אפשרות כי מלחמה זו תתרחב מהדרום לצפון, לכיוון סוריה ולבנון, והיא תהייה קשורה לתהליכי הפלתו מהשלטון של נשיא סוריה בשאר אסד. לצפי של התרחשויות יש כבר סימנים בשטח גם ברצועת עזה, לבנון, וסוריה.
בעוד ישראל וצה''ל מזהירים בשבת 9.4, כי עדיין לא מיצו את בנק המטרות ברצועה מול החמס, וכי ישראל היא שתקבע את תג המחיר ולא החמס, במילים אחרות הפעולה הצבאית הישראלית תתרחב, מגיב החמס באותה לשון ומושגים. עד עתה הייתה התגובה שלנו מרוסנת אומר החמס, אבל לא נשאר אדישים להמשך התקיפות הישראליות ברצועה. כאשר שני הצדדים הולכים בעיניים פתוחות לקראת הסמלה פירוש הדבר כי מלחמה חדשה ברצועת עזה מתקרבת.
בעוד הדרגים המדיניים והצבאיים בישראל ינסו לדחות מלחמה זו עד לאחר חג הפסח, ייעשה החמס כל מאמץ להקדים אותה לתקופת החג עצמו.
דחף זה לא קשור רק להעדפה של החמס לפגוע בישראל כאשר היא נתונה באחד החגים המרכזיים שלה, אלא היא גם קשורה לאירועי הדמים בסוריה.
עתה ברור כי במהומות הדמים ביום שישי 8.4, בלמעלה מ-25 ערים סוריות מרכזיות נסדק מעמדו של הנשיא בשאר אסד בדמשק בצורה שאיננה ניתנת יותר לתיקון, וכי החל תהליך ירידתו, או סילוקו מהשלטון. זה לא יהיה תהליך מהיר כמו במצרים, אבל התוצאה שלו תהייה דומה. בשאר אסד יצטרך לפרוש מהשלטון, ואם לא יפרוש הוא יופל.
אחת הסיבות העיקריות של החמס לפתוח במלחמה עם ישראל דווקא בתקופה זו קשורה לרצונו לפתוח ברצועה בחזית שנייה למתרחש בסוריה, שתעזור לבשאר אסד להסתיר את מהלכי הדיכוי האכזריים שהוא נוקט ועוד עומד לנקוט נגד המורדים.
לא צריך לנחש, כי הכותרות מעזה על צה''ל ייכבשו את החדשות הבינלאומיות, כאשר הן דוחקות הצידה את הכותרות מדמשק, לטקיה, דרעא, וקאמישלי, אירועים מהם גם בוושינגטון רוצים להתעלם.
קרבות בעזה יתנו בידי אסד את הנימוק, אותו התחלנו כבר לשמוע בשבת מהרצועה, כי על העולם לשים לב למה שצה''ל מבצע ברצועה, ולא למה שהמשמר הרפובליקני הסורי מבצע בסוריה.
החמס הפועל מתוך דמשק, ואשר אסד מהווה את אחד משלושת מקורות הכוח העיקריים שלו- טהרן, דמשק, וחיזבאללה, מעוניין לעזור לאסד להישאר בשלטון, או לפחות לדחות את מועד הפלתו.
אותו שיקול, אבל יותר מורכב, קיים אצל חיזבאללה.
האינטרס של חיזבאללה היה תמיד כי בדמשק ישלוט אסד חלש, אשר יכולתו להתערב בלבנון תהייה מוגבלת. זה גם תמיד היה האינטרס של איראן. אולם החיזבאללה איננו מעוניין בהפלתו של אסד, בעיקר משום שהכוחות החדשים שיעלו לשלטון בדמשק שיהיו ברובם סונים, יחזקו את המחנות הסוניים והנוצרים בלבנון המתנגדים לחיזבאללה.
כבר בשבוע האחרון אפשר היה להבחין בלבנון בהכנות של מארגני ההפגנות נגד אסד בסוריה להעביר אותן גם ללבנון, במטרה להדליק את האש נגד אסד בלבנט כולו. התפשטות המהומות נגד אסד ללבנון תבודד ותחליש אותו יותר בדמשק.
במילים אחרות, האירועים המתפתחים בסוריה, יכולים להביא את חיזבאללה לפתוח בחזית נוספת בצפון על זו שהחמס עסוק כבר בפתיחתה בדרום. חזית כזו תעזור גם לאסד, אבל גם לחמס.
אירועים ושיקולים כאלה יכולים להביא כמובן לפתיחתה של חזית מס' 3 נגד ישראל-החזית הסורית.
עד עתה הצליחה ישראל שלא להיות מעורבת במלחמות ובאירועי המרד הערבי. תהליך נפילתו של בשאר אסד מהשלטון יכול לסיים מצב זה.
אם אסד ייראה כי השליטה שלו מתמוטטת לא רק בערי סוריה, אלא גם בקרב צבאו, ש-80 אחוז ממנו מורכב מקצינים וחיילים סוריים סונים, המתנגדים לשלטון העלוואי בסוריה, הוא יכול לנסות ולפתוח במלחמה עם ישראל בניסיון נואש לאחד את העם הסורי נגד 'האויב הישראלי'.
עד עתה התגובה הצבאית של ישראל בעזה, היא פסיבית. לדיבורים כי החמס הוכה מכה קשה אין הרבה ביסוס בשטח. גם הדיבורים כי ישראל היא שתקבע את תג המחיר ולא החמס, הם בבחינת רעש אסטרטגי ולא מחשבה אסטרטגית. כל זמן שמתארכים הטווחים של טילי הגראד והחמס וישובים ישראליים נוספים למושג ישובי עוטף עזה, החמס הוא שקובע את תג המחיר ולא צה''ל.
לכן, מה שצריך לשקול היא כניסה ממוקדת לרצועה לשם השמדת הטילים והיכולת הצבאית של החמס, ויציאה משם מיד לאחר מכן.
את הסיכוי להשמיד את ההנהגה הצבאית והפוליטית של החמס החמיצה ישראל כבר שלוש פעמים: ב-2005 בהתנתקות. ב-2007 בהסכמתה להשתתפות החמס בבחירות הפלסטיניות. ישראל במו ידיה הגישה לחמס את מגש הלגיטימציה שלו. וב-2009 כאשר מבצע 'עופרת יצוקה' הסתיים בקול ענות חלושה, ללא הכרעה, מצב שייצר את דו''ח גולדסטון.
אם יש להנהגה הפוליטית והצבאית הנוכחית של ישראל רצון, כוח, נחישות, לבצע ברצועה מה שצריך לבצע בצורה שתשכנע את חיזבאללה ואת סוריה כי לא כדאי להן, בכל מצב, לפתוח חזיתות נוספות, בזאת אנחנו עדיין צריכים להיווכח.
הדבר היחיד שברור בינתיים הוא, כי המלחמה הבאה כבר החלה ברצועת עזה ובדרומה, ובחלקים של מרכז ישראל.
איש, לא בירושלים, טהרן, דמשק, ולא במפקדות החמס וחיזבאללה בלבנון, יודע איך ובאיזה חזית היא תסתיים.