הרמטכ"ל הישראלי של המלחמה החשאית באיראן פרש בשיאה

ממשלת ישראל ערכה ביום א' 2.1, מעין ישיבת פרידה לראש המוסד מאיר דגן, המסיים ביום שישי 7.1, שמונה שנים בתפקיד. מלבד כמה מילות הערכה של ראש הממשלה נתניהו, הממשלה לא פרסמה שום הבעת תודה רשמית, אבל טהרן דווקא טרחה לציין את האירוע.
זה לא היה מקרה, כי זמן קצר לאחר ישיבת הממשלה בירושלים, אמר אמיר עלי חאג'יזאדה Amir Ali Hajizadeh מפקד בכיר במשמרות המהפכה האיראניים, 'כי 'מטוסי ריגול, ומטוסים מתקדמים רבים של האויב הופלו (על ידי כוחותינו), ואפילו הפלנו שני מטוסי ריגול מעל המפרץ הפרסי. אולם זו הפעם הראשונה שאנו מודיעים על כך'. חאג'יזאדה, לא אמר מתי המטוסים הופלו ולמי הם השתייכו , אולם הוא הגדיר אותם מזלטי ריגול מערביים western drone reconnaissance aircraft . אפשר וצריך להניח כי בדברים אלה האיראנים רמזו כי בין המלטים שהופלו היו גם ישראליים. במלים אחרות, האיראנים בחרו ביום פרישתו של מאיר דגן לפרסם, כי הם הצליחו לפגוע בכמה ממבצעיו.
נדיבים יותר כלפי ראש המוסד היוצא היו גופי הביון הצרפתיים.
עוד ביום חמישי 30.12 פרסם העיתון הצרפתי 'לה קאנארד אנשנה' Le Canard Enchinee, הידוע בקשריו הטובים עם שירותי המודיעין הצרפתיים תיאור מפורט לפיו המוסד הישראלי הוא העומד בראש המלחמה החשאית נגד התוכנית הגרעינית האיראנית, כאשר ה-CIA האמריקני, וה-MI6 הבריטי, עוזרים לידו.
לפי הפרסום הסכימה ושינגטון לעזור לישראל במלחמה חשאית זו תמורת התחייבותה של ישראל שלא לתקוף ישירות את התוכנית הגרעינית האיראנית. הפרסום טען כי המוסד הוא שהיה אחראי במשך 2010 על חיסולם של לפחות 5 מדעני גרעין איראניים בכירים. על מתקפת ה-Stuxnet על מערכות המחשבים של התוכנית הגרעינית האיראנית. והמודיעין הישראלי הוא שפוצץ את המאגר העיקרי של טילי השיאהב האיראניים בבסיס ה'אימאם עלי' Imam Ali Base בהרים ליד העיר קוראמאבאד Khorramabad ב-12 לאוקטובר השנה. בהתקפה זו נהרגו לדברי 'לה קאנארד אנשנה' לפחות 18 טכנאי גרעין איראניים, והושמדו טילי שיאהב רבים. במילים אחרות, לפי המקורות המודיעיניים הצרפתיים, מאיר דגן, היה במשך 2010 לא רק הרמטכ''ל הישראלי של המלחמה החשאית הישראלית נגד איראן, אלא גם הרמטכ''ל המערבי של מלחמה חשאית מוצלחת זו.
אפילו אם המקורות של 'לה קאנארד אנשנה' מגזימים בסדר והיקף התפקידים של המוסד וה-CIA, הרי שמדובר בהישגים מודיעיניים-צבאיים גדולים.
עד כמה גדולים?
את זאת יכולנו ללמוד מדבריו ביום ד' 29.12, של המשנה לראש הממשלה השר משה (בוגי) יעלון, שאמר 'כי לאיראן אין עתה בשלב זה יכולת לבנות פצצה גרעינית בעצמה'. Iran does not currently have the ability to make a nuclear bomb on its own. במילים אחרות, היכולת האיראנית לבנות פצצה גרעינית כזו סורסה, (באמצעות ה-Stuxnet?).
איך ומדוע נפגעה יכולת זו? ועל ידי מי ? את זאת יעלון לא אמר. אבל הוא הוסיף עוד הערה אחת מעניינת. בדברו על הלחץ המערבי מול איראן (הסנקציות), אמר יעלון כי לחץ זה ילך ויתגבר בתחומים שמעבר לסנקציות, וכי הלחץ הזה יעמיד את ההנהגה האיראנית בפני שתי ברירות: להמשיך בפיתוח הגרעיני, או להפסיק להתקיים.  'אינני יודע (באם העמדת ברירת הגרעין מול ברירת הקיום), אמר יעלון, 'תתרחש ב-2011, או ב-2012, אבל אני מדבר במושגים של 3 השנים הבאות'. I don't know if it will happen in 2011 or in 2012, but we are talking in terms of the next three years. כלומר, יעלון מעריך כי המלחמה החשאית נגד איראן תימשך עוד לפחות 3 שנים, עד 2014, שתהייה שנת ההכרעה.
או שלאיראן תהייה אז פצצה גרעינית, או שהמשטר המוסלמי מהפכני שיעי בטהרן יפסיק להתקיים. דברים ברורים וחדים כאלה לא נאמרו אף פעם על ידי שום מנהיג ישראלי.
דברים אלה מצביעים גם על כך כי הרמטכ''ל הישראלי של המלחמה החשאית באיראן, מאיר דגן, פורש בשיאה, כאשר הוא הביא אותה לנקודה בה ישראל והמערב הצליחו להטות את הכף במלחמה לטובתם-גרסת יעלון.
אולם יעלון המגלה כאן בפעם הראשונה דמות של פוליטיקאי זהיר, בניגוד לתדמית שהתקשורת הדביקה לו, טורח לציין, כי 'אנו איננו מדברים עדיין על הנקודה שממנה אין חזרה'. we cannot talk about a 'point of no return'. כלומר, עיקרה של המלחמה החשאית עוד לפנינו, מאחר וההנהגה האיראנית עדיין לא השתכנעה לנטוש את המרוץ שלה לנשק גרעיני.
המקורות הצבאיים, המודיעיניים והאיראניים של תיקדבקה מעריכים כי התיאורים המערביים על פעולותיו של מאיר דגן בראשות המוסד לוקים באופטימיות מרובה. שום מלחמה ובוודאי שלא מלחמה חשאית בהיקפים כאלה, ולא משנה מי בדיוק ניהל אותה, איננה יכולה להיות רצופה רק בהצלחות מסחררות. אפשר וצריך להניח כי היו גם כישלונות צורבים.
רמז מעורפל לכך נתן מאיר דגן בדבריו לממשלה ביום א', כאשר אמר כי לאנשי המוסד יש רק שתי מערכות נשק בהן הם יכולים להשתמש, סיפור הכיסוי שלהם, השכל החריף, והאומץ. מלבד זאת, אמר דגן, הם לבד ואי אפשר לחלץ אותם.
נקודה מרכזית נוספת בכל התרחשויות אלה היא היכן צה''ל בכל מלחמה חשאית זו?
התשובה היא פשוטה: הוא איננו.
המקורות הצבאיים של תיקדבקה מציינים, כי בכך הולך ומתחזק הקו אותו אפשר היא לראות כבר לפני 4 שנים במלחמה עם חיזבאללה ב-2006. במהלכים המכריעים לביטחונה ולמעמדה האסטרטגי של ישראל ממלא צה''ל תפקיד פחות ופחות מכריע. מבחינה היסטורית עדיין מוקדם לקבוע באם תהליך ירידת כוחו של צה''ל מתרחש דווקא בגלל ההתפתחויות האזוריות, או בגלל אישיותם ודעותיהם הפוליטיות של שני הרמטכ''לים האחרונים של צה''ל רב אלוף מיל. דן חלוץ, ורב אלוף גבי אשכנזי, שעוד לפני שסיים את תפקידו כבר הקים לו מטה לבניית כוחו הפוליטי. גם הדברים שאמר ביום שישי סגן הרמטכ''ל הפורש האלוף בני גנץ מעוררים תמיהה. לדברי הוא מרוצה מהיכולות שיש כיום לצה''ל לקראת התמודדות אפשרית עם איראן. אבל צה''ל לא רק שאיננו מתמודד עם איראן, הוא אינו מתמודד גם עם בעלות בריתה של איראן המהדקות, לפי הוראות של טהרן, את טבעת הטילים שנפרסה מסביב לישראל.
אם כך ואם כך, עתה איחר כבר אשכנזי את המועד. מאיר דגן היה עד השבוע הרמטכ''ל של המלחמה החשאית נגד איראן, ולא הוא.
 

Print Friendly, PDF & Email
שינוי גודל גופנים
ניגודיות