השיקולים של פוטין בעד ונגד העמדת ישראל במרכז הכוונת הרוסית.  האלוף נורקין מצא את עצמו במוסקבה בחקירה

ניסיונות ההרגעה של הדרגים המדיניים והצבאיים הישראליים לגבי מערך היחסים עם רוסיה ועם הכוחות הרוסיים בסוריה, נכונים וראויים להערכה. רק שהם לא מייצגים את התמונה האמתית.
גם הניסיונות של גורמים בצה"ל שמיהרו להדליף בשעות הערב של יום חמישי את מה שתואר על ידם כתמצית הדו"ח שהוגש למפקד חיל האוויר הרוסי גנרל סרגיי סרוביקין Colonel General Sergei Surovikin, לפיו אופן וצרת שיגור טילי הנ"מ הסוריים נעשה תמיד בצורה מפוזרת ומבולבלת לכן הכיוונים, עד שמדובר 'בנס שעד היום לא הופל אף מטוס זר', מגבירים את חוסר האמון בדיווחים מאשר מחזקים אותם.
צריך לקוות כי מפקד חיל האוויר האלוף נורקין דיבר עם הקצינים הרוסיים בלשון ומושגים מקצועיים, ולא במילים ובמושגים שאינם אומרים דבר.
בהקשר לפגישות במוסקבה מוסרים המקורות של תיקדבקה, כי נכון ליום חמישי בשעה 22:00 בלילה, הפגישות האלה עדיין לא הסתיימו, וכי למשלחת הישראלית צפויות עוד כמה פגישות שייערכו לתוך שעות הלילה המאוחרות, או המוקדמות של יום שישי  21.9.  
אלה לא היו שיחות נעימות בלשון המעטה, והרוסים ניהלו את השיחות בצורה של וועדת חקירה.  הרוסים שאלו שאלות ודרשו מהקצינים הישראליים לספק להם על המקום תשובות.
לאור ההתפתחויות האלה סבורים המקורות הצבאיים של תיקדבקה, כי זו הייתה טעות טקטית ממדרגה ראשונה לשלוח את מפקד חיל האוויר האלוף נורקין למוסקבה.  אפשר וצריך היה להסתפק בשליחת קצין בכיר אחר.
לא מפקד חיל האוויר הישראלי, ולא אף מפקד אחד בצה"ל, איננו צריך לעמוד במצב בו הוא נמצא בחקירה במוסקבה.
אחת הנקודות המרכזיות שעלתה במפגש הקצינים הרוסיים עם הישראליים הייתה העובדה, שהסורים מפעילים את מערכות טילי הנ"מ שלהם כל פעם שמטרה בסוריה מותקפת בטילים, גם אם הטילים האלה אינם משוגרים ממטוסים, כפי שהסורים מאמינים. לדוגמא מה קורה כאשר גורם כלשהו משגר כלפי מטרות בסוריה טילי קרקע-קרקע או טילים מאניות מלחמה.
התוצאה של ירי טילי נ"מ סוריים כלפי מטרות כאלה איננה תלויה בישראל.
את התמונה המדוייקת של השיחות נדע רק כאשר מפקד חיל האוויר האלוף עמיקם נורקין והמשלחת הצבאית הישראלית ישובו ארצה ותדווח לראש הממשלה בנימין נתניהו ולרמטכ"ל רב אלוף גדי אייזנקוט על תוצאות שיחותיה.
גם זה עדיין איננו מבטיח דבר.
מפקד חיל האוויר הרוסי איננו קובע את המדיניות הצבאית הרוסית בסוריה, ולא כלפי ישראל.
מדיניות זו נקבעת על ידי הנשיא ולדימיר פוטין, הוא אשר יקבל החלטות אלה בשעות ובימים הקרובים.
התקווה הישראלית כי יחסיו הטובים של פוטין עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, עם כל חשיבותם, היא שתחזיר בסופו של דבר את היחסים בין מוסקבה לירושלים למסלול הרגיל שלהם, לפני הפלת מטוס הביון הרוסי ביום ג 18.9, היא תיקווה שאין לה הרבה על מה לסמוך. פוטין הוא פרגמטיסט קר רוח, ואם הוא החליט כי מעתה ישראל וחיל האוויר שלה יהיו על הכוונת שלו, הוא ישים אותם במרכזה.
לפני פוטין שתי בעיות עיקריות בהן הוא יצטרך להכריע:
1. הוא יכול לפעול במטרה למנוע מישראל ומחיל האוויר הישראלי את המשך הפעולות נגד מטרות איראניות בסוריה, או לפחות לצמצמם אותן. באם פוטין ינקוט בצעד כזה הוא יוכל לזקוף לזכותו נקודות נוספות אצל הצמרת האיראנית.
2. אבל פוטין גם יודע, כי פעולה צבאית רוסית כזו יכולה לעורר לא רק את זעמו, אלא גם את תגובתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ואת זה פוטין בוודאי איננו רוצה.
אין לו צורך במטוסי קרב אמריקנים במרחבים האוויריים של סוריה, נוסף על אלה של חיל האוויר הישראלי.
בהקשר זה, ההודעה ביום חמישי בלילה מוושינגטון, כי הנשיא טראמפ יפגוש בשבוע הבא בניו יורק את ראש הממשלה בנימין נתניהו באה ברגע הנכון, בטרם השיחות במוסקבה הסתיימו.

Print Friendly, PDF & Email
שינוי גודל גופנים
ניגודיות