התגובה הישראלית לאחמדינאז'ד: חוסר מנהיגות, מחדל אסטרטגי, הפקרת הביטחון, השלמה עם סיפוח לבנון לאיראן
תיקדבקה: ראש הממשלה בנימין נתניהו, ושר הביטחון אהוד ברק, בחרו לשתוק מול האנרגיה האימפריאליסטית השיעית שיצר ביקורו של נשיא איראן אחמדינאז'ד בלבנון.
בכך הם יצרו מצב בו אין שום הבדל בין מדיניות הפיוס של צ'מברלין בשנות ה-30 כלפי היטלר שאפשרה את סיפוחם של חבל הרור וצ'כוסלובקיה לאימפריה הנאצית, ובין המדיניות שלהם המאפשרת את סיפוחה של לבנון לאיראן.
כבר ביום חמישי בבוקר 14.10, יכול היה נשיא איראן לרשום 4 הישגיים אסטרטגיים ללא תקדים לטהרן בביקור זה:
1. איראן הוכיחה כי היא שולטת בלבנון, לא השלטון החוקי המתפורר בביירות תחת הלחץ האיראני, לא הנוצרים והמוסלמים הסונים המפולגים, אפילו לא הסורים. טהרן היא השלטת היום ללא עוררין בביירות, כאשר כל המנהיגים הלבנוניים, כולל אלה אשר העמידו פנים כי הם מתנגדים לביקור, עולים לרגל אל אחמדינז'אד ומכנים אותו 'מתון'. כלומר, איראן היא המעצמה המזרח תיכונית החדשה.
2. בביקורו ביום ה' בדרום לבנון, אחמדינג'אד הציב את הדגל האיראני על גבולה הצפוני של ישראל, והבטיח כי זו רק התחלה. דגל זה, המוצב כבר בעזה, יתפשט עתה לתוך הגדה המערבית ויוצב לבסוף בירושלים. בכך אחמדינז'אד לא רק הכריז מלחמה על ישראל, אלא הודיע במילים ברורות, כי מדינת ישראל צריכה ועומדת להישמד, בשלבים אשר התזמון שלהם יקבע על ידו.
3. בנאומו באצטדיון ברובע דאחייה, ביום ד' בלילה, הודיע אחמדינז'אד כי באזור נוצרה חזית מדינית וצבאית חדשה המורכבת מאיראן, סוריה, טורקיה, עיראק, לבנון, והפלסטינים. בכך הקים אחמדינז'אד מחדש את החזית המוסלמית המזרחית לא רק נגד ישראל אלא גם נגד נוכחותה של ארצות הברית במזרח התיכון. ישראל היא מטרה קטנה בעיני אחמדינז'אד. במשפט אחד הוא כבר דחק את ארצות הברית מעיראק. עובדה, ביום ד', בעת שאחמדינז'אד היה נתון בעיצומו של מסע הניצחון שלו בביירות, נאלץ ראש ממשלת עיראק נורי אל-מליקי לעלות לרגל לדמשק, ולהתחנן לפני בעלת בריתה העיקרי של איראן באזור, הנשיא הסורי בשאר אסד, כי הלה יסכים לראות בו כראש הממשלה של עיראק.
4. בסיורו בלבנון, מאותת אחמדינז'אד לכל מדינות המזרח התיכון והמפרץ הפרסי, כי אם אלה הם ההישגים שהוא אישית ואיראן יכולים להשיג, עוד לפני שהורכבה הפצצה הגרעינית האיראנית הראשונה, תארו לעצמכם מה יהיו ההישגים האיראניים כאשר יהיה ברשותה בעוד כשנה עד שנתיים מאגר של ראשי חץ גרעיניים.
בחיי כל אומה ומדינה, ישנם רגעים וצמתים אסטרטגיים, שאם היא איננה פועלת בהם, יש לזה רק פירוש אחד: מדינה כזו היא מדינה משותקת שאיננה מסוגלת להגן על עצמה ועל האינטרסים החיוניים שלה. וזו בדיוק התדמית שראש הממשלה בנימין נתניהו, ושר הביטחון אהוד ברק בחרו ביום ה' 14.10 בבוקר לתת למדינה שבטחונה הופקד בידיהם.
מאחר ושניהם הבטיחו אישית, בניגוד לדבריהם ולהבטחותיהם לציבור הישראלי שבחר בהם, לנשיא ארצות הברית באראק אובמה שלא לדבר, ולא לפעול במשך השנה הקרובה נגד איראן, הם מקיימים בקפדנות את הבטחתם. לא רק שהם אינם אומרים מילה, אלא במקום לטפל באיום המרכזי על ישראל, הם משקיעים את כל האנרגיה שלהם ושל ישראל, במו"מ עם מנהיג פלסטיני כושל, ובוויכוח עקר בכמה זמן תוארך עוד הקפאת הבנייה בהתנחלויות.
לאחר נאומי ההשמדה של ישראל של אחמדינז'אד ושל נסראללה, מה שהיה על נתניהו וברק לעשות, הוא להודיע ביום חמישי בבוקר, כי מי שמשמיד את מדינת ישראל, לא יכול לבקר על גבולה הצפוני כדי להשקיף על הטרף המונח לפניו, וכי ישראל תמנע את הביקור הזה בכוח.
מה עשו במקום זה נתניהו וברק, הם שלחו ביום ה' בבוקר את המתאם המדיני של משרד הביטחון האלוף עמוס גלעד לכלי התקשורת לומר כי ישראל איננה צריכה לומר או לעשות דבר, מלבד לסמוך על הכוחות בלבנון המתנגדים לאיראן. אפילו ארצות הברית כבר איננה סומכת על כוחות אלה. הסתמכות האסטרטגית הישראלית על הכוחות האלה ב-1975, ב-1982, היו היו בין הכישלונות, השגיאות, והמפלות המדיניות והצבאיות הגדולות ביותר בהיסטוריה הישראלית. עתה ב-2010 אנו חוזרים אליהן ועליהן?
אין שום הבדל בין מדיניות הפיוס של צ'מברלין בשנות ה-30 כלפי היטלר שאפשרה את סיפוחם של חבל הרור וצ'כוסלובקיה לאימפריה הנאצית, ובין המדיניות של נתניהו וברק המאפשרים את סיפוחה של לבנון לאיראן.