התוצאה היחידה החשובה והמעניינת בבחירות הפנימיות במפלגת העבודה, היא הדחתו הסופית של עמיר פרץ מתפקיד שר הביטחון.

תיקדבקה הבחירות הפנימיות במפלגת 'העבודה' שנערכו ביום שני 28.5 ובהן לא הושגה הכרעה מי יהיה מנהיג המפלגה, אהוד ברק שקיבל קצת למעלה מ-35 אחוז מהקולות, או עמי איילון שקיבל קצת יותר מ-30 אחוז, הפגינו בעיקר את העובדה, כי מפלגה זו הפכה להיות בלתי רלוונטית ולא חשובה בנוף הפוליטי הישראלי. אמלא צבא של פרשנים עייפים, יגעים, ושמרניים, שתפסו בגמגומיהם את המסכים ותחנות הרדיו, איש בציבור הישראלי לא היה שם לב במיוחד לבחירות אלה, בהן השתתפו פחות מ-0.8 אחוז מאוכלוסיית ישראל.
מי שהאזין למספרי המצביעים בבחירות אלה בערים כמו רמלה, נהריה, עכו, קריית גת, אילת, ירושלים, באר שבע, ועוד, נדהם לשמוע כי המדובר רק מאות בודדות של אנשים שהשתתפו בבחירות אלה, פחות מאשר בבחירות לוועד עובדים במפעל גדול. במקומות אחרים בהם ההצבעה הייתה יותר ערה המספרים בקושי נגעו במספר 700.
שני הדברים הבולטים ביותר בבחירות האלה הם:
1. הדחתו הסופית של עמיר פרץ מתפקיד שר הביטחון. במילים אחרות. תפקודו המגוחך של האיש בתפקיד הרם ביותר במערכת הביטחונית הישראלית, הגיע סוף סוף לסיומו.
2.עובדת הפיכתה הסופית של מפלגת 'העבודה' ממפלגה ציונית, למפלגה דו-לאומית יהודית-ערבית, שיש בה רוב, כנראה זמני, של מספר שכבות אליטיסטיות בגוש דן, ולמפלגה המנותקת לגמרי מהמעמד הבינוני החדש בישראל, שלא לדבר על מעמד העובדים.
עד היום, מאז סוף התשעים, אין למפלגת העבודה שום דריסת רגל בקרב למעלה מ-1 מיליון תושבי מדינת ישראל שעלו מרוסיה, וגם אחיזתה בקרב הדור הצעיר של המצביעים גילאי 25-18, היא אפסית. גם הניסיון לשוות חשיבות לבחירות אלה על ידי הצמדת גורלו הפוליטי של ראש הממשלה אהוד אולמרט לתוצאותיהן, היא ניסיון של החייאה מלאכותי, שלא יצלח. גורלו הפוליטי של אהוד אולמרט וממשלתו כבר נחרץ, וכל מה שראש הממשלה יכול לקוות, אפילו אם אהוד ברק ינצח בסיבוב השני, ויתמנה להיות שר ביטחון בממשלתו, הוא עוד כמה שבועות או חודשים בודדים להחזיק בקרנות השלטון. את הנקודה כי את אולמרט לא יפילו, לא העבודה ולא הליכוד, אלא מאורעות חיצוניים פוליטיים וצבאיים אשר יתרחשו בפתאומיות ואשר עוצמתם תדיח אותו, את זה הציבור הישראלי כבר קלט. לכן הוא איננו מתעניין יותר בגורלו. זו הסיבה מדוע הבחירות במפלגת העבודה, כולל הסיבוב השני שייערך ב-12 ביוני, הן לא יותר מאשר עוד אפיזודה אחת בשרשרת של אירועים בהם ההנהגה הפוליטית המודחת והמובסת כבר של מדינת ישראל בוחרת את עצמה לתפקידים רמים שונים. כך המדובר בתפקיד מנהיג מפלגת העבודה, ובבחירות הקרבות לנשיא המדינה, שתערכנה ב-13 ביוני, יום לאחר הסיבוב השני בעבודה. המחזה הזה של בריחה מהמערכת הפוליטית, אם על ידי פרישה ממנה, או על ידי ניסיון לתפוס עמדות ממלכתיות בכירות, כביכול על פוליטיות, הולך ונעשה בולט יותר ויותר. הנקודה החשובה באמת, היא כיצד מערכת פוליטית כושלת כזו, מסוגלת לנהל מלחמות, בעזה? מול סוריה? ומול איראן? גם את התשובה לכך קבלו כבר בקיץ שעבר במלחמת לבנון. לכן הדבר היחיד החיובי שיצא מהבחירות במפלגת העבודה היא הסתלקותו של פרץ מהביטחון. עכשיו, לאחר לכתם של חלוץ ופרץ, הגיע תורו של אולמרט להיות מולך החוצה. הבעייה היא שבאופק עדיין לא נראה מי שיתפוס את מקומו.

Print Friendly, PDF & Email