התנאים המשתנים במזרח התיכון לרעת וושינגטון וירושלים


ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו
מגיע ביום ב' 9 בנובמבר, לפגישתו עם הנשיא אובמה בבית הלבן, כאשר כל הקלפים שלו ושל ישראל הם נגדו.
זה שקבוצה אחת של קלפים אלה לא היו אף פעם וגם היום אינם בשליטתם שלו ושל ישראל,  כמו למשל אל קעידה  ISIS, וקבוצה שנייה של קלפים היא תוצאה ישירה של מדיניותו של הנשיא אובמה מול איראן, גם שם אין לו ולישראל שליטה-לא מעניין אף אחד בוושינגטון.
גם קבוצת הקלפים השלישית-הפלסטינית נעלמה ואיננה, לא בגלל הצעקות הרמות והריקות של האופוזיציה הישראלית על משא ומתן מדיני שכביכול מוחמץ, אלא משום שאפילו הנשיא אובמה החליט לא לטפל יותר עד סוף כהונתו (ינואר 2017) בנושא הישראלי-פלסטיני. ואילו יו''ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, שאיבד מזמן שליטה על הרחוב הפלסטיני, מעודד בשקט אך בהתמדה את האינתיפאדה מס' 3, שרק תלך ותתגבר.
גם הציר הישראלי-ערבי שנתניהו עמל כל כך להקימו, כאלטרנטיבה לנושא הפלסטיני, ואותו התכוון להציג בפני הנשיא אובמה, ספג בימים האחרונים, ערב הפגישה, מכה אנושה עם ההתערערות הפתאומית במעמדו של נשיא מצרים פאתח אל סיסי, בגלל הפיגוע במטוס הנוסעים הרוסי (שבת 31.10) בסיני, ודרך טיפולו במשבר החיצוני הגדול ביותר שפקד את מצרים מאז עלה לשלטון ב-2013.       
גם המצב הביטחוני המדרדר במהירות בסוריה, כולל לאורך גבולה הצפוני של ישראל, בייחוד ברמת הגולן, תורם למצב המדיני-ביטחוני הקשה בו נמצאים נתניהו וישראל.  רבים מהקווים האדומים שישראל, תחת הנהגתו של נתניהו, קבעה כלפי המתרחש בסוריה הפכו לאי רלבנטיים. 
המעורבות הצבאית הרוסית בסוריה מגבילה ביותר את האופציות הצבאיות הישראליות בסוריה ובלבנון, ואם כי שום גורם בישראל איננו אומר זאת בקול רם, גם טיסות מטוסי חיל האוויר הישראלי הוגבלו.
איראן וחיזבאללה מבצעות, תחת המטרייה האווירית הרוסית, זחילה איטית אך מתמדת שנועדה להוציא את דרום סוריה מידי המורדים הסוריים, ולהעבירה לידי צבאו של נשיא סוריה בשאר אסד. 
ישראל עדיין מתופפת בתופים המכריזים, כי היא לא תאפשר הצבת כוחות איראנים או של חיזבאללה מול גבולה הצפוני באזור רמת הגולן, אבל קולם של התופים האלה הולך ונחלש. אם כוחות הקואליציה הצבאית רוסיה-איראן-סוריה-חיזבאללה יצליחו להביס את כוחות המורדים בדרום סוריה, לפני ישראל תישארנה אופציות מועטות ביותר למנוע את התהליך הזה.
בכך ירדו לטמיון למעלה משלוש שנים של השקעה ובניית קשרים עם אלמנטים שונים של המורדים בדרום סוריה מתוך החלטה אסטרטגית להפוך אותם לחיץ בין ישראל ואיראן באזור רמת הגולן.
נתניהו ביסס את מדיניותו על התנגדות להסכם הגרעין בין ארצות הברית ואיראן. לא רק בגלל ההכרה הבינלאומית שהסכם זה מעניק לתוכנית הגרעין האיראנית, אלא בעיקר בגלל הנכונות של ממשל אובמה להפוך את איראן לשותפה האסטרטגית שלו במזרח התיכון ולהעניק לה מעמד של מעצמה אזורית. השאלה אם אובמה הצליח או נכשל במדיניות זו, הפכה בחודשיים האחרונים להיות לא רלבנטית בגלל ארבע סיבות עיקריות:
1. המעורבות הצבאית האיראנית המתרחבת בסוריה. פתאום התברר כי איראן מוכנה לשלוח, בפעם הראשונה מאז המאה ה-19, כוחות צבא להלחם מחוץ לגבולות איראן-בסוריה, אבל היא מתאמת את מהלכיה לא עם וושינגטון, אלא עם מוסקבה.  
גם אם הייתה לישראל כתובת בתוך ממשל אובמה למי היא יכולה לפנות, הרי ארצות הברית עצמה נוטרלה ממהלכים הצבאיים בסוריה.
2. בעוד הציר הערבי-ישראלי שנתניהו בנה היה מכוון נגד המערכת החדשה  של יחסי ארצות הברית ואיראן,  נשאר הציר הזה חלוק בדעותיו לגבי המתרחש בסוריה. נשיא מצרים פאתח-אל-סיסי, למשל תומך בנשיא סוריה בשאר אסד, ובהישארותו בשלטון בדמשק.
3. העלייה המתמדת (והמרשימה) בכוחו של ארגון הטרור ISIS, בסוריה, עיראק וחצי האיש סיני, להם יש גבולות משותפים עם ישראל.
4. התפרצות אינתיפאדת הסכינים, הדריסות ופיגועי הירי של הפלסטינים.
הצמרות המדיניות, הביטחוניות והמודיעיניות הישראליות טעו או התעלמו משלוש תופעות מרכזיות באזור:

  • הישארותו והתחזקותו של אסד בשלטון.
  • המערבות הצבאית הרוסית האיראנית בסוריה.
  • התחזקותו של ISIS.

לטעויות בסיסיות כאלה יש תמיד מחירים אסטרטגיים ומדיניים גבוהים.
גם אם הנשיא אובמה וראש הממשלה נתניהו יגיעו בפגישה בבית הלבן לידי הבנות  לגבי הצרכים הביטחוניים של ישראל בשנים הבאות, הבנות דומות לאלה שהשיג שר הביטחון משה (בוגי) יעלון, בפגישותיו בוושינגטון עם שר ההגנה האמריקני אשטון קרטר, בשבוע האחרון של חודש אוקטובר, ספק רב באם יהיה להן ערך רב, בתנאים המשתנים במהירות במזרח התיכון, שהם בינתיים, כולם לרעת ארצות הברית וישראל.          
 

Print Friendly, PDF & Email
שינוי גודל גופנים
ניגודיות