התרסקות הליכוד, היא רק סימפטום נוסף לפירוק המערכת הפוליטית והמשפטית הישראלית.

תיקדבקה. עזיבתו של השר צחי הנגבי, היו"ר הזמני של הליכוד, את הליכוד, היא המסמר האחרון בהתרסקותו המוחלטת של הליכוד, אבל גם ההתרסקות המוחלטת של כל נורמה מוסרית במדינת ישראל. איך אדם, הנמצא בחקירה משטרתית הממליצה עתה להעמידו למשפט, והלוקח על עצמו את תפקיד יו"ר הליכוד עם פרישתו של אריאל שרון ממנו, מודיע כי הוא מצפצף גם על החקירה המשטרתית וגם על אנשי הליכוד אותם הוליך שולל, ומודיע כי עתה פניו מופנים קדימה. קדימה והרחק מאיום החקירה המשטרתית, מאחר והובטח לו מקום בעשירייה הפותחת של מפלגתו החדשה של אריאל שרון, קדימה והרחק מהספינה הטובעת של הליכוד. נראה כי במציאות הפוליטית השוררת בישראל מיותר לשאול כיצד ראשי מפלגת קדימה, שבין צמרתה נמצאת שרת המשפטים ציפי ליבני, מקבלים בתרועות כל כך רמות שר הנאשם בפלילים? אולם אותם הדברים אפשר לשאול גם על המנוע הארגוני של מפלגה זו, ח"כ עומרי שרון.
דרך אגב, גם צחי הנגבי וגם עומרי שרון משתמשים באותו נימוק ואותה מנגינה כדי להצדיק את מעשיהם. `החוקים אינם הגיוניים`, `כולם לפנינו עשו ונהגו כך.` זו היא כמובן העמדת פנים צינית שאין לה כל בסיס לא חוקי ולא מוסרי. בתור שר בממשלה בהן מילא צחי הנגבי תפקידים רבים, ביניהם זה של שר המשפטים, ובתור הבן `האהוב` של ראש הממשלה, תפקיד בו עומרי שרון צבר יותר כוח פוליטי מאשר איזה שהוא בן משפחה של פוליטיקאי אחר בהיסטוריה הפוליטית הישראלית, שניהם, אם רצו בכך, היו יכולים לפעול למען שינוי החוקים `הבלתי הגיוניים האלה`. אבל במקום זה הם החליטו לעבור עליהם ביודעין. צריך לציין כי נימוקים כאלה כבר נדחו בעבר על ידי בתי המשפט כולל בית המשפט העליון בדיון בעניינם של אריה דרעי ושמעון שבס.
בעוד נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק עוסק `באג`נדות` של פרופ` רות גביזון, אם הן מתאימות לו או לא, עוסקת המערכת הפוליטית הישראלית בצפצוף ארוך על המערכת המשפטית של מדינת ישראל, וצועדת עוד צעד אחד מאוד משמעותי בנטרולה של מערכת זו. צעדים אלא הם פועל יוצא מהפירוק השיטתי והמתמשך של הדמוקרטיה הישראלית בידי אריאל שרון ואנשיו, שבית המשפט העליון נתן להם יד, ומתופעה אחרת הנגזרת ממהלכים אלה בה כל נושא וכל עניין, כולל נושאי ביטחון המדינה, הופכים להיות נושאים אישיים. ככה גם בית המשפט העליון, וגם המפלגות.
הדרך היחידה הפתוחה עכשיו לפני הליכוד היא לאסוף את שברי הספינה הטובעת, כאשר ארבעת המתמודדים על ראשותו, נתניהו, שלום, כץ, ומופז, מסכימים ביניהם מיד על מועמד אחד, שכולם מתלכדים מסביבו. זו היא כמובן תקוות שווא.
מהלך התרסקות דומה, אם כי שונה בקצב ובכיווני התפתחותו, אנו רואים במפלגת העבודה. עכשיו כאשר ההלם והקסם הראשון של בחירת עמיר פרץ לתפקיד יו"ר המפלגה חלף והעבודה החלה להתדרדר בסקרים, קיבל ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק החלטה אסטרטגית לעמוד בראש האופוזיציה לפרץ במפלגת העבודה. החלטה ופעולה כזו יאפשרו לו לפרוש ממנה ביחד עם תומכיו בכל רגע נתון, כדי למלא את תפקיד שר הביטחון בממשלה הבאה. יש להניח כי אישים אחרים במפלגת העבודה, כמו מתן וילנאי למשל, יעשו צעדים דומים.
אם נתבונן בשורה התחתונה של מאורעות אלה נבחין בקו עקבי אחד. סוף עידן המפלגות הראשיות הוותיקות, הליכוד והעבודה, והקמת מפלגות ללא כל מנגנון דמוקרטי המבוססות על אישיותו של פוליטיקאי אחד. זו היא בשורה רעה מאוד לדמוקרטיה הישראלית.