וויכוח מר בצמרות המדיניות והמודיעיניות הישראליות האם להצטרף להסכמים הנרקמים בין ארה"ב ואיראן? האם איראן מתקרבת לסף הגרעיני-כן או לא?
מאבק איתנים מוזר מתחולל בימים האלה בקרב הצמרות המדיניות והמודיעיניות הישראליות שבמרכזו מהי המדיניות הישראלית כלפי איראן והתוכנית הגרעינית שלה.
המאבק מתרכז בשלושה נושאים:
1. האם להצטרף להסכם הגרעין החדש המתהווה בין ממשל הנשיא ביידן בוושינגטון ובין ממשל הנשיא איבריהם ראיסי בטהרן, או לא! כלומר, האם להמשיך במדיניות של ראש הממשלה הקודם בנימין נתניהו שעקרונית התנגד לכל הסכם עם האיראנים.
2. האם טהרן קרובה באמת להיפך להיות מדינת סף גרעינית, כן או לא?
3. האם הסכמי אברהם, שהקימו בצעדיהם הראשונים ציר ישראלי-ערבי נגד איראן, יכולים להפוך לאור ההתפתחויות המהירות של היחסים בין איראן ובעלות הברית שלה-קרי סוריה, ובין מדינות המפרץ ובראשן סעודיה ואיחוד נסיכויות הנפט הערביות ה-UAE, גשר בין ירושלים וטהרן?
כרגיל בישראל מאבקים כאלה הופכים להיות עד מהרה ממאבקים אסטרטגיים עקרוניים, להתמודדות פוליטית אישית ופנימית שבמרכזה עומדת השאלה מי ייקח על עצמו את האחריות על מדיניות חדשה ישראלית כזו מול איראן?
כבר בכותרת ובמאמר של תיקדבקה מ-7.10: 'בלעדי: מו"מ חשאי בין ארה"ב, רוסיה, איראן וישראל. ישראל תסכים שאיראן תהייה מדינה סף גרעינית, תמורת ערבויות אמריקניות-רוסיות שהיא לא תייצר נשק גרעיני'. ( הקישו כאן לקריאת המאמר המקורי. ) פירטו המקורות של תיקדבקה, כי ראש הממשלה נפתלי בנט החליט כבר לזנוח את ההתנגדות הישראלית להסכמים עם טהרן, וכי עתה הוא מחפש בוושינגטון, ובפגישתו ביום שישי הבא 22.10 עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בסוצ'י שלחוף הים השחור, ערבויות אמריקניות-רוסיות תמורת הצטרפות/תמיכה ישראלית בהסדר כזה עם איראן.
הבעיה של בנט היא שבגלל הסכמה זו הוא מדבר בשני קולות.
בפגישות בארבע עיניים עם מנהיגי מדינות או שליחיהם, כמו קנצלרית גרמניה אנג'לה מארקל, הוא מציג את עמדתו החדשה.
אבל בהופעותיו הפומביות בארץ ובחו"ל הוא מצהיר כי הסרקזות האיראניות ממשיכות לפעול, וישראל תפעל נגד איראן גם אם היא תצטרך לעשות זאת לבד. 'הסבלנות שלנו לאיראן נגמרה', הכריז בנט ב-27.9 בנאומו לפני עצרת האו"ם.
זו הייתה כמובן טעות שבאה תחת הלחץ של הוויכוח הפנימי בישראל. שום מנהיג פוליטי מנוסה ( מלבד מידי פעם נשיא טורקיה ראג'יפ ארדואן, ) לא ירשה לעצמו להכריז 'כי הסבלנות שלו נגמרה'. הצהרה כזו מצביעה על חולשה ולא על עמדה נחושה, ועל כך שלמעשה המנהיג הזה איננו עומד לנקוט בשום פעולה.
עד שבנט יחליט מהי עמדתו הסופית מתרחשים שני אירועים אחרים היכולים להביא לשינוי בעמדותיו.
1. ביום ג' 12.10, פרץ בישראל וויכוח מר בין שני ראשי מוסד לשעבר אפרים הלוי ויוסי כהן.
אפרים הלוי אמר בפומבי, כי מדיניות ממשלת נתניהו לגבי הגרעין האיראני הייתה מוטעית, והיא זו שהביאה היום את איראן למצב הטוב ביותר שבו עמדה בתוכנית הגרעין שלה.
לא עברו כמה שעות והלוי קיבל תשובה מראש המוסד היוצא יוסי כהן. יוסי כהן אמר, מבלי להזכיר את שמם של ראש הממשלה נפתלי בנט ושר הביטחון בני גנץ, כי כל הדיבורים לפיהם איראן יכולה להפוך למדינה סף גרעינית אינם נכונים.
כהן אמר: 'הטענה שאיראן במצב טוב יותר מבעבר – לידיעתי זו אמירה לא נכונה', אמר. 'במתקנים האיראניים יש פחות יכולות לעשות דברים שהיו יכולים לעשות בעבר, ויש להם פחות תמיכה בינלאומית ממה שהיה להם בעבר'.
כהן גם הדגיש, כי הוא מדבר על סמך מסמכים שהוא ראה רק לפני חודשיים עם סיום תפקידו, רמז עבה לכך שהפעם האחרונה שהלוי ראה מסמכים כאלה היה לפני 19 שנה, ב-2002, כאשר הלוי סיים את כהונתו כראש המוסד.
במילים אחרות, המוסד בהנהגתו של יוסי כהן האט את תוכנית הגרעין האיראנית. כמובן שדברים אלה סותרים גם את עמדותיהם של נפתלי בנט ובני גנץ בנושא.
בעוד אפרים הלוי מנסה לסלול דרך ציבורית להצטרפותו של ראש הממשלה נפתלי בנט להסכמים החדשים עם איראן, מנסה יוסי כהן לחסום את הדרך הזאת, שפירושה יהיה הימנעות ישראל בעתיד מלבצע פעולות נגד הגרעין האיראני, דוגמת הפיגוע במתקן להעשרת אורניום בנטאנז, וחיסול ראש תוכנית הגרעין האיראנית מוחסיין פריאזדה Mohsen Fakhrizadeh .
2. בנושא של הפיכת הסכמי אברהם לחלק מההבנות החשאיות המתרקמות בין ארצות הברית ואיראן, נראה כי ישראל אחרה כבר את הרכבת. סעודיה, איחוד נסיכויות הנפט ה-UAE, וירדן, כבר נמצאות בקשר ישיר עם טהרן, או עם בעל בריתה באזור בשאר אסד.
זו הסיבה מדוע שליחותו השבוע של שר החוץ יאיר לפיד לוושינגטון העלתה חרס.
שר החוץ האמריקני אנתוני בלינקן הבהיר, ביום רביעי 13.10, בעת פגישתו עם לפיד, כי הסכמי אברהם אינם קשורים לנושא האיראני, אלא דווקא לנושא הפלסטיני, וכי וושינגטון של ביידן רואה בהם דרך לקדם את רעיון שתי המדינות ישראל-פלסטין.
