וועידת הפסגה הערבית בסודאן: חמש סיבות מדוע שום שליט ערבי לא רוצה לבוא לחרטום. חלק גדול מסיבות אלה הן תוצאה של כשלון מדיניותן של ארצות הברית וישראל.

תיקדבקה: בשבת 25.3 התכנסו שרי החוץ הערבים כדי לנסות ולגבש סדר יום לוועידת פסגה שאף אחד ממנהיגי ערב איננו רוצה לבוא אליה. הוועידה צריכה להתחיל ביום שלישי 28.3, בחרטום בירת סודן, (בתמונה: מרכז העיר.) ולהסתיים למחרת ביום רביעי 29.3.
לחוסר רצון קולקטיבי זה ישנן חמש סיבות טובות.
1. חרטום הוא מקום נידח ורחוק מכל בירה ערבית ומצב הביטחון בה מעורר חששות כבדים בכל גוף ביון ערבי המופקד על ביטחון מנהיגי מדינתו. לכל אחד משליטים אלה זכורות קשים הקשורים על חרטום. עבדללאה מלך ערב הסעודית, זוכר למשל כי חרטום שימשה באמצע שנות התשעים בסיס לפעולותיו של מנהיג אל קעידה אוסמה בין לאדן, וכי עד היום ישנם בסעודיה תאים של ארגון הטרור הקשורים עם רשתות אל קעידה בממלכה הסעודית.
נשיא מצרים חוסני מובראק, אף פעם לא יישכח, כי המתנקשים שניסו להרוג אותו ב-1995 באדיס אבבבה בירת אתיופה, יצאו לפעולתם מחרטום.
2. אף מנהיג ערבי איננו רוצה להיות מעורב או לנקוט עמדה כלפי מלחמת האזרחים המתחוללת באזור דורפור במערב סודן, שם שבטים ערבים תוקפים את השבטים המקומיים ורוצחים אלפים רבים מידי חודש, ביניהם נשים וילדים.
המלחמה בדרפור הפסיקה בחודשים האחרונים להיות בעייה סודנית בלבד והיא התפשטה כבר לדרום צ`אד. כתוצאה מכך, כך מוסרים המקורות של תיקדבקה, יחידות צבא צ`אד המוצבות בדרום התפרקו והשבטים הערביים הבאים מסודן משתלטים על חלקים גדלים והולכים של דרום המדינה האפריקנית. התפתחות זו מעוררת חששות כבדים אצל שלושה גורמים עיקריים להם יש עניין מיוחד במתרחש בצ`אד.
המדובר בקואליציה מוזרה ביותר של שלושה בעלי ענין מיוחד במדינה אפריקנית זו.
מצד אחד ישנה לוב, אשר שליטה מועמר קדאפי שלח מידי פעם משלחות צבאיות לוביות לצ`אד באופן רישמי כדי להגן על האינטרסים של טריפולי בשכנתה הדרומית. אולם למעשה תפקידן של משלחות אלה היה לנסות ולהשתלט על אוצרות הטבע העיקריים של המדינה האפריקנית נפט ואורניום.
מהצד השני יישנה ישראל המנסה באמצעות עזרה צבאית ומודיעינית לעזור לשליטי צ`אד, (השליט הנוכחי הוא מוסלמי) לעמוד בפני קאדפי ולחצים ערביים אחרים ולשמור על עצמאות מחצביה, בייחוד על מחצבי האורניום.
בתווך, בין לוב וישראל ניצבת צרפת, כאשר חברות כלכליות צרפתיות עוסקות בכריית ובפיתוח המחצבים של המדינה. מחצבי האורניום של צ`אד מהווים את המאגרים העיקריים, והרזרבות של התעשייה הגרעינית וכוחה הצבאי הגרעיני של צרפת.
אף שליט ערבי איננו רוצה להכניס את ראשו לסבך בעייות אלה. לשליטים הערביים מספיקות שלוש הבעייות הפנימיות הבוערות ביותר כיום בעולם הערבי עיראק, לבנון, ועליית החמס לשלטון ברשות הפלסטינית.
3. התיקווה הניסתרת של מנהיגי ערב הייתה כי עוד לפני כינוסה של וועידת הפסגה הערבית תגענה המפלגות המרכיבות את הפרלמנט העיראקי לידי הסכמה מי יהיה ראש ממשלת עיראק החדשה וכי בבגדאד תוקם ממשלת אחדות לאומית. דבר זה היה מאפשר לוועידת הפסגה הערבית להתייצב מאחורי ממשלה זו ומאחורי התהליך הפוליטי שהאמריקנים דוחפים בבגדאד. אולם חוסר היכולת של השיעים, הכורדים, והסונים העיראקים להגיע להסכם על הקמת ממשלה, איננו מאפשר לוועידת הפסגה לדון בנושא העיראקי.
4. באותו מצב נמצאת וועידת הפסגה הערבית כאשר היא באה לדון בנושא הלבנוני. גם כאן קיוו המנהיגים הערבים, ואף עבדאללה מלך ערב הסעודית ונשיא מצרים חוסני מובראק השקיעו בכך מאמצים רבים, כי ביום פתיחת הוועידה יום ג` 28.3, יהיה כבר ללבנון נשיא חדש, במקומו של הנשיא אמיל לאחוד הפרו סורי שיודח.
אולם לאחוד יושב עדיין על כסאו, בעיקר משום שנשיא סוריה בשאר אסד ממשיך לפרוש מעליו מטרית הגנה, ומסכל כל צעד בביירות שנועד להדיח אותו. כאשר סוריה ממשיכה להתערב בעניני לבנון, ולאחוד ממשיך להיות הנשיא, לשליטים הערביים אין בדיוק על מה לדון ולדבר במתרחש בביירות.
5. עליית החמס לשלטון ברשות הפלסטינית היא בעייה לא פחות חמורה מאשר עיראק ולבנון בעיני השליטים הערביים. כלפי חוץ יהללו ויישבחו השליטים הערבים את עליית החמס לשלטון, כאחת ההתפתחיות החשובות ביותר בעולם הערבי. למעשה רוב השליטים הערביים מלאי חרדה מכך כי ברמאללה ובעזה עומדת למשול ממשלה הנמצאת תחת השפעתן של טהרן ודמשק. השליטים הערבים אינם מאמינים, ובצדק, להצהרותיו של אבו מאזן כי הוא ישלוט ברשות ולא החמס. קשה למצוא שליט ערבי אחד הלוקח דברים אלה ברצינות ושאינו חושב כי הצהרות אלה מיועדות אך ורק לדעת הקהל הישראלית, והמערבית.
בקטע המופיע בעמוד חדשות זה מדווחים המקורות של תיקדבקה כיצד וושינגטון פנתה אל מנהיגי מדינות ערב והזהירה אותם מפני האפשרות כי בוועידה בחרטום הפלסטינים יהיו מייוצגים על ידי ארגון טרור. המנהיגים הערביים לא היו זקוקים לאזהרותיה של וושיגנטון. מאחר והחלטות וועידת הפסגה הערבית צריכות להתקבל תמיד פה אחד, אחרת אין להן תוקף, נחרדו השליטים הערביים מהאפשרות כי חלאד משעל, מוסה אבו מרזוק או מחמוד א-זאהר יטילו ווטו על החלטותיהם. לכן נשמעה אנחת רווחה גדולה בבירות הערביות כאשר נודע כי ממשלת החמס לא תזכה בהצבעת אמון בפרלמנט הפלסטיני ותכנס לתפקידה בתאריך שיאפשר לנציגיה להגיע לחרטום. בינתיים תסתפק וועידת הפסגה בקבלת החלטות המבטיחות תמיכה כלכלית בממשלת החמס, החלטות שממילא המנהיגים הערביים אינם ממלאים ברובן באורח מסורתי עוד מתקופת שלטונו של יאסר ערפאת.
לכך נוסף גם חוסר האונים של המנהיגים הערבים היודעים כי לא בלבנון, לא בעיראק, ולא בפלסטין, הם שקובעים את סדר היום ואת ההתפתחיות. כל מה שהמנהיגים הערביים יכולים לעשות הוא להתבונן, במידה גדלה של ייאוש גובר, בתוצאות מדיניותן של ארצות הברית וישראל בשלושה נושאים אלה.