וזיריסטאן, על גבולות ישראל, ומצרים. זו הפעם השנייה ב-6 חודשים, שהחמס כובש ומשתלט על שטחים, לא ישראליים, אלא שטחים ערביים.

המקורות הצבאיים של תיקדבקה: וזיריסטאן, על גבולות ישראל, ומצרים. עתה, ברור גם
לוושינגטון, ירושלים, וקהיר, כי המצב בצפון סיני הוא בלתי הפוך, וכי העיר רפיח, והשטח המצרי המשתרע לאורך כ-50 ק"מ, ורוחב של כ-40 ק"מ, נפל בידי החמס.
אין ממש בתקוות שמעלה שר הביטחון אהוד ברק, בישיבת הממשלה ביום א' 27.1, כי מצרים תסגור את הגבול, אבל ייקח לה זמן. מי שפועל מתוך הנחה כזו, מקווה למסמס את הזמן, וכי תמצא תשובה למצב מאיזה שהוא מקור בלתי צפוי. במלים אחרות, הוא עצמו איננו מוכן לפעול. המקורות שלנו מציינים, כי זו הפעם השנייה ב-6 חודשים, שהחמס כובש ומשתלט על שטחים, לא ישראליים, אלא שטחים ערביים. ביוני 2007, השתלטו כוחות החמס על רצועת עזה, והביסו וגרשו משם את כוחות הפת"ח והרשות הפלסטינית. בינואר 2008, החמס הערים על המודיעין וכוחות הביטחון המצריים, והשתלט על צפון סיני.
קהיר, וירושלים, לא רק ממשיכת להעמיד פנים כאילו לא קרה דבר, אלא אפילו טוענות כי המאורעות משחקים לטובתם, רק משום שההנהגות הפוליטיות והצבאיות שלהן אינן יודעות מה לעשות ואיך להגיב.
המצרים, שחלק מהטריטוריה הריבונית שלהם נכבשה על ידי ארגון טרור, מתחננים בפני החמס לשלוח משלחת לקהיר כדי למצוא פתרון למצב. חוץ מאשר השתלטות האיראנים על איי טאמב הגדול וטאמב הקטן Greater Tumb and Lesser Tumb, השייכים לאיחוד נסיכויות הנפט UAE, לא קרה בהיסטוריה של המזרח התיכון כי ישות פוליטית, ובמקרה זה ישות טרוריסטית, תכבוש חלק ממדינה ערבית, מבלי שמדינה זו תכריז מלחמה על הכוח הכובש, ותגרשו. אולם מצרים, שבראשה עומד משטר עייף ומסורבל, של הנשיא חוסני מובראק, איננה מסוגלת לקבל החלטות קשות כאלה ולבצע אותן, בגלל 2 סיבות:
1. חשש כי פעולה צבאית מצרית נגד החמס והפלסטינים בצפון סיני, יביאו לגל של הפגנות אלימות מצד האחים המוסלמיים המצרים, שהחמס הם חלק מתנועתם.
2. האחריות במצרים על המתרחש בסיני וברצועת עזה, הייתה תמיד של שר המודיעין המצרי הגנרל עומר סולימן. שר ההגנה המצרי טנטאוי, התנגד תמיד למדיניות של עומר סולימן בסיני וברצועה. לא פעם אחת הוא אמר לנשיא מובראק, כי זו רק שאלה של זמן עד שמדיניות זו תמוטט. בנסיבות הנוכחיות, טנטאוי, לא יסכים לערב את הצבא המצרי, כדי להציל את מדיניותו של עומר סולימן.
המקורות המודיעיניים של תיקדבקה מדווחים כי לחמס יש תוכניות אחרות לגמרי. החמס איננו מוכן לוותר על הקטע בצפון סיני עליו הוא השתלט, ובכוונתו להפוך אותו לקרש קפיצה להשגת הסכם וערבויות ביטחוניות, שישראל לא תתקוף יותר את רצועת עזה. במילים אחרות, החמס אומר לקהיר, תשיגו לנו הסכם אי התקפה עם ישראל, ואם ההסכם הזה יכובד לאחר תקופת ניסיון, שתמשך כנראה לפחות חצי שנה, נהייה מוכנים להשיב את המצב לקדמותו.
המצרים יודעים כי המדובר ברטוריקה של הטעייה, משום שגם אם יושג הסכם עם ישראל באמצעותם של המצרים, החמס יטען כי אין לו השפעה על מאות אלפי הפלסטינים שעברו ולצפון האי סיני, וגם הוא, כמו המצרים איננו מסוגל להחזירם לרצועה.
התגובה הישראלית, היא לא פחות מהעמדה המצרית, מגמגמת ומשדרת חולשה. המתאם המדיני של משרד הביטחון האלוף (מיל.) עמוס גלעד, אשר חתם עם מצרים ב-2005, את הסכמי הביטחון לגבי גבול רצועת עזה-מצרים, שעכשיו התמוטטו, פנה בשבת 26.1 לקהיר, ודרש מהם לקיים את ההסכמים ולסגור את הגבול. זו היא פנייה פתטית, מאחר ולא צריך להיות מתאם מדיני במערכת הביטחון, כדי לראות, לשמוע, ולדעת, כי מצרים איננה מסוגלת לבצע זאת. גם החלטת מערכת הביטחון להמשיך בסגר על עזה, עומדת באותה דרגה של אי סבירות, וגרוע מזה של גיחוך. הסגר הישראלי על עזה התמוטט…אבל מערכת הביטחון מחליטה להמשיך אותו, כלומר עובדים על מילים ריקות.
אותם הדברים נכונים גם לגבי הדעה שהובעה בסוף השבוע, כי ההתפתחויות האלה תבאנה בסופו של דבר להתנקות סופית של ישראל מרצועת עזה. זה הוא קו מחשבה של בירוקרטים, ולא של אסטרטגים, או מעצבי מדיניות. ככל ששליטת החמס בצפון סיני תעמיק, כך העומק האסטרטגי של המערך הצבאי של החמס יתרחב, מבלי שישראל תוכל לפעול נגדו. בפעולת מעבר ההמונים הפלסטינים לצפון סיני, החמס יצר על גבולותיה הדרומיים של ישראל, מובלעת הדומה למובלעות של חיזבאללה מצפון לליטאני, או לזו שאל קעידה משתמש בה כקרש קפיצה להתקפותיו, באזורי השבטים בדרום, ובצפון-מזרח וזיריסטאן.