חומת עזה.
תיקדבקה. ההגדרה הקרובה ביותר למצב הביטחון המתדרדר, ולא רק בעזה, שראש הממשלה אהוד אולמרט היה יכול למצוא ביום ג` 20.6, הייתה כי `אי אפשר למצוא בקרוב פתרון לבעיית הטילים,` וכי אנחנו (ישראל) נגיע אל כל מי שעוסק בטרור. במילים אחרות נתפוס או נחסל אותו.
תוך כדי נשיאת דבריו התחוללה התדרדרות נוספת במצב. חיסול ממוקד של חיל האוויר בלילה שנכשל בעזה הביא לשתי תוצאות. נהרגו 3 ילדים פלסטינים, והפת"ח גדודי אל אקצא הודיעו כי הם מחדשים את הפיגועים שלהם בתוך תחומי מדינת ישראל.
לאחר שבוע הדמים בעזה, התגברות פיגועי הירי והחטיפה בגדה המערבית, וההתרעות מפני פיגועים גדולים, ופיגועי חטיפה הקרבים והולכים בתוך ישראל עצמה, ברור כי גם מדיניות הביטחון וגם הקו המדיני של ממשלת אהוד אולמרט פשט את הרגל ומוביל אותנו לקראת התדרדרות קשה במלחמה. מה שיותר חמור היא העובדה כי גם הפיקוד הגבוה של צה"ל נמצא במבוי סתום ונראה כי הוא מאבד את שליטתו במתרחש.
בשבוע החולף הוברר סופית כי מדיניות האקרובאטיקה המילולית של אהוד אולמרט המבוססת על שלושה אלמנטים עיקריים:
1. תוכנית `ההתכנסות`, שלדבריו `אי אפשר כבר לעצור אותה`.
2. משא ומתן עם אבו מאזן, שראש הממשלה רק מדבר עליו אולם למעשה איננו מקיים אותו.
3. מלחמה בטרור, שראש הממשלה מוכן להסתכן בהרחבתה יותר מאשר אריאל שרון היה מוכן לעשות, מדיניות זו פשוט איננה עובדת.
הסיבה העיקרית: שלושת מרכיביה העיקריים של תוכנית מדינית זו סותרים אחד את השני, ולא משלימים אחד את השני.
אנחנו מתקרבים במהירות לנקודה בה אהוד אולמרט יצטרך לבחור באחת משלוש האפשרויות הבאות.
א.שינוי דרסטי במדיניותו. כלומר, התווית מדיניות חדשה.
ב.בחירה והתמקדות במלחמה בטרור על פני תוכנית `ההתכנסות` והמשא ומתן עם הפלסטינים. במקרה כזה צריך להגיע אולמרט למסקנה כי לכל ראש ממשלה בישראל יש מבצע חומת מגן משלו שעליו לעבור עם הפלסטינים. כלומר לפני כל החלטה מדינית או צבאית אחרת, על אולמרט יהיה להחליט לצאת למבצע `חומת עזה` מול החמס.
ג. לגשת למשא ומתן מהיר עם אבו מאזן, דבר שפירשו הוודאי הוא הכרה בממשלת החמס וויתורים ישראלים מפליגים בגדה המערבית,יותר מ-90 האחוז עליהם אולמרט כבר וויתר בהופעותיו הפומביות.
לכל אלה יש להוסיף כמובן את ההתמוטטות המוחלטת של תפישת הביטחון שהרמטכ"ל רב אלוף דן חלוץ וצמרת הפיקוד של צה"ל בנו מסביב לרצועת עזה. במובנים רבים אפשר להשוות התמוטטות זו להתמוטטותו של קוו בר לב על תעלת סואץ ב-1973. אז ישראל מצאה את עצמה חשופה, ללא הגנה מול המצרים, היום היא מוצאת את עצמה חשופה ללא הגנה מול הפלסטינים. ב-1973 נכשלה הדוקטרינה הצבאית שסירבה לראות את המציאות המדינית בשטח ובעולם. ב-2006 נכשל הניסיון לבנות דוקטרינה צבאית על בסיס שיקולים פוליטיים שאינם קיימים במציאות. כל התיאוריה שאפשר יהיה להגן על דרום מדינת ישראל באמצעות גדרות, אמצעים אלקטרוניים, וחיל אוויר, כלומר אמצעים המופעלים מרחוק, פשוט איננה עובדת.
בשלב זה הסיכוי כי אהוד אולמרט ינטוש את מדיניות האקרובאטיקה המילולית שלו היא אפסית.
גם הסיכוי כי צה"ל יתעשת ויבהיר לדרג המדיני כי אי אפשר להמשיך ולנהל את המלחמה בצורה כזו, הוא קטן ביותר. הפלסטינים, הצד השני במלחמה, שרואים ומבינים היטב את המתרחש בצמרת הישראלית, הם בינתיים היחידים המסיקים את המסקנות הנכונות מהמצב, ולכן הם מחריפים ועתה יחריפו עוד יותר את המלחמה.
אולמרט היה צריך ללמוד מניסיונו המר של הנשיא ג`ורג בוש, שלמרות כל הצעדים המדיניים שהוא נוקט בעיראק וחיסולו של מוסאב זרקאווי, הטרור רק מתגבר ומצבם של האמריקנים והעיראקים התומכים בהם נהייה יותר ויותר קשה. אולם כמו בוש, אולמרט איננו מוכן ללמוד מהמצב ולהסיק את המסקנות הנכונות.