חוסר ההחלטה המתמשך של הממשלה בנושא הרצועה, והפגזת שדרות, היא הוכחה נוספת לכך שאולמרט, ברק, ואשכנזי, מגלים חוסר יכולת בטיפול בחמס, ובהפעלת הצבא בצורה נכונה.

תיקדבקה: דבריו של ראש הממשלה אהוד אולמרט, בפתח ישיבת הממשלה ביום א' 10.2, כי 'הזעם איננו תוכנית פעולה', וכי צריך פעולה שיטתית ומסודרת לאורך זמן. 'אנחנו נמשיך להגיע לכל גורמי הטרור ולא נתחשב באף אחד', אמר אולמרט, כאילו ירי הטילים איננו נמשך 7 שנים ללא הפסקה, מבלי שצה"ל עושה דבר כדי להפסיקו. עמדה זו המייצגת גם את עמדתם של שר הביטחון אהוד ברק, והרמטכ"ל רב אלוף גבי אשכנזי,היא לא רק המשך הונאת הציבור הישראלי, כי מי שהוא בדרג המדיני או הצבאי בישראל עושה דבר מה לעצירת או הפחתת ירי טילי הקסאם, אלא היא גם הוכחה נוספת כי הצמרת המדינית והצבאית של מדינת ישראל, לא רק שלא למדה או תיקנה מאומה מאז מלחמת לבנון בקיץ 2006, אלא שעכשיו נוספו לכישלון זה, גם פחדנות, חוסר יכולת לנהל מלחמה (לדוגמא ברצועה), וחוסר יכולת להפעיל את הצבא בצורה נכונה.
עתה גם מתברר כי הבטחותיהם של ראש הממשלה אולמרט, ושר הביטחון ברק, כי בעוד שנתיים, תיכנס לפעולה מערכת ההגנה נגד טילים כיפת הברזל והיא שתפתור את בעיית ירי הקסאמים, אין לה כיסוי במציאות. מערכת כיפת ברזל, אף פעם לא נבנתה כדי לעצור טילים הנורים מטווח קצר כזה כמו ברצועה, ולא תהייה לה יכולת כזו.
לגבי ראש הממשלה אולמרט, וועדת וינוגרד כבר אמרה את דעתה על כישוריו המדיניים והאסטרטגים, ועל יכולתו לנהל מלחמה, ואין צורך להוסיף על כך מילה. חברו וידידו של אלמרט, השר לשעבר דן מרידור, אמר בשבת 9.2, כי אם היה נכתב עליו מה שועדת וינוגרד כתבה על ראש הממשלה, הוא היה מתפטר מיד.
על שר הביטחון אהוד ברק, גם כן אין מה להוסיף, לאחר שבמו ידיו, הוא הרס בהחלטתו להישאר בממשלה ולהגן על אולמרט, את כל דבריו והבטחותיו, כי הוא השתנה והוא למד את הלקחים של טעויותיו כראש ממשלה בתחילת שנות ה-2000. היום כולם רואים ויודעים,ובעיקר בצה"ל, כי בשנת 2000 ברק נתן הוראה לפגוע במטרות טרור ריקות מפלסטינים, בימי ערפאת, ובכך יצר מצב בו המלחמה לא הסתיימה עד היום. 8 שנים לאחר מכן הוא נותן את אותה הוראה, להפציץ בתים, מוצבים, ומטרות ריקות של אנשיו של איסמעיל הנייה.
אולם הנקודה הקשה ביותר המתגלה בימים אלה, היא הרמטכ"ל רב אלוף גבי אשכנזי. למרות כל הדיבורים על שיקום הצבא וכוח ההרתעה של צה"ל, הוא תומך במדינות זו, ומתנהג בדיוק כמו אולמרט, וברק.
הטעות האסטרטגית הטראגית שבה 3 האנשים האלה מוליכים את מדינת ישראל היא זו:
יכול מאוד להיות ששדרת הפיקוד בצה"ל פועלת היום בצורה שונה לגמרי, מהדרך שפעלה במלחמת לבנון, למרות שעדיין העם בישראל לא הצליח לראות הוכחה אחת לכך. אפילו תקיפת סוריה ב-6 לספטמבר 2007, איננה מהווה הוכחה לכך, מאחר ולא סוריה ולא חיזבאללה המתחמשת באמצעותה, הפסיקו לרגע את מהלכיהן הצבאיים. רק ביום א' 10.2, דווח כי חיזבאללה העביר והציב טילים מדרום לליטני, בתוך דרום לבנון, בנגוד לדבריו של ראש הממשלה המתאר תמיד את המצב בדרום לבנון, כאחד ההישגים האישיים הבולטים של המלחמה ושלו.
גם הדברים הנשמעים מצד אנשי המילואים, המגיעים לאימונים, אינם מעודדים. יש מחסור בציוד, באוכל, והעיקר בפקודות ברורות. אולם השאלה היא לא אם יש או אין יותר ציוד? השאלה העיקרית, היא רמת המורל של העם, והחיילים בסדיר ובמילואים הבאים משדרותיו. בנקודה הזו, לא רק שלא חל שיפור, אלא להפך ישנה הידרדרות מסוכנת. לעם ולחיילי צה"ל, אין אמון במנהיגיו, לא האזרחיים, ולא הצבאיים. זה לא מפני, כפי שמציגים זאת אולמרט וברק, דעותיהם הפוליטיות, אלא מהסיבה הפשוטה שהעם הזה מרגיש כי למנהגיו לא אכפת ממנו, והם עושים את הכול, כדי לפעול נגדו.
ראש הממשלה, שר הביטחון, והרמטכ"ל, יכולים לומר כמה פעמים שהם רוצים בכך, כי המצב שוקם, וצריך רק עוד כמה תיקונים. העם שמהווה את שדרות החיילים שלהם, איננו חושב כך. והאויב שיודע, ומבין זאת, פועל על סמך הנחה זו, ומצליח באסטרטגיה שלו.
המדיניות של אהוד אולמרט, כלפי החמס והפלסטינים בעזה, דרך ההתנקות ב-2005, הסכמתו לאפשר לחמס להשתתף בבחירות הפלסטיניות בינואר 2006, ודחייתו את הצעת החמס להודנה ארוכת טווח, מובילה כבר 3 שנים את מדינת ישראל רק בכיוון אחד. בסופו של דבר לא תהייה ברירה אלא לשבת עם החמס ולסכם אתו, מתוך עמדת חולשה, את התנאים להפסקת אש לטווח ארוך. ככל שעובר הזמן, גם ללא פעולה ישראלית ברצועת עזה, וגם ללא ניסיון להגיע להסכם עם החמס, הסיכויים להתפשטות והתגברות ירי הקסאמים רק מתגברים.