טקטית ההימנעות ממלחמה המשותפת לנתניהו ולאיזנקוט, מהווה את בסיס כוחו הפוליטי של נתניהו, ואת סיכויו לזכות בבחירות

אם בנימין נתניהו יצליח במהלך הפוליטי, שנקט ביום שני 24.12, לפזר את הכנסת וללכת לבחירות כלליות ב-9 באפריל, והוא ייבחר מחדש כראש ממשלה, הוא ישבור בכך את השיא, לא רק של ראש ממשלה שכיהן תקופה רצופה כל כך ארוכה של עשר שנים מ-2009 עד 2019, אלא גם כאיש אשר הצליח לחזור ולהיבחר לכהונה זו את מספר הפעמים הרב ביותר.

בעוד פרשנים זריזים אומדים את הסיכויים של נפלתי בנט, יאיר לפיד, ובני גנץ, להפיל את נתניהו, ולהתמנות במקומו כראש ממשלה, כאשר הסיסמא של אבי גבאי, כי הבחירות הן בינו ובין נתניהו, נשמעת כבדיחה גרועה, איש מהם לא שם לב לכך, כי הכוח הפוליטי העיקרי כיום בישראל, היא הברית האסטרטגית-אישית הבלתי רשמית הקיימת בין נתניהו לרמטכ"ל רב אלוף גדי אייזנקוט.

מי שמכיר ומתמצא במהלכים המדיניים והאסטרטגיים של ישראל רואה ומבחין בסינכרוניזציה  הכמעט מושלמת הקיימת בין שני האישים האלה לא רק בפעולה משותפת ביניהם בצעדים הצבאיים של ישראל, אלא גם בתפישה כיצד יש לטפל במצבים המדיניים שנוצרים בחזית הצפון, חזית הדרום, ובחזית עם הפלסטינים.

נתניהו למרות היותו ראש ממשלת ימין, מיישם את המדיניות עליה הוא ואיינזקוט מסכימים ביניהם, שהיא ללא ספק איננה מדיניות גוש הימין ומדיניותם של הישראלים הנמצאים ביהודה ושומרון.
הדוגמאות לכך הם רבות. החל מהוראות הפתיחה באש של צה"ל, התנועה החופשית של הפלסטינים בכבישי יהודה ושומרון-גם באם בוצע בהם פיגוע, מדיניות ההכלה בעוטף עזה, העברת הכספים הקטארים לחמאס, ועד הגבלת מבצע 'מגן צפוני', שם חיזבאללה בטוח שהוא לא ישלם שום מחיר על חפירת מנהרות הטרור לעבר ישראל. 
רק בחודש האחרון חסם נתניהו, את ניסיונם של שר הביטחון המתפטר אביגדור ליברמן, ושל מנהיג 'הבית היהודי' נפתלי בנט, להפר את הברית האישית-הפוליטית הזו הקיימת בינו ובין הרמטכ"ל גדי איזנקוט, והוא היה מוכן להגן עליה עד לשלב של פירוק ממשלתו.

משאלי דעת הקהל האמתיים, שנתניהו עורך והוא מסתמך עליהם, מראים לו, כי רוב של למעלה מ-58 אחוז מהישראלים תומכים בקו המדיני הזה שלו ושל איזנוקט.

אפשר וסביר להניח, כי כאשר רב אלוף אייזקונט יפרוש בעוד מספר שבועות, בתחילת 2019, בעיצומה של מערכת הבחירות, הרמטכ"ל הנכנס האלוף אביב כוכבי ימשיך את אותה מדיניות של שיתוף פעולה עם נתניהו, כפי שעשה קודמו.

במובנים רבים הפעולות המשותפות שבוצעו על ידי נתניהו ואייזנקוט, יצרו/בנו גוש פוליטי מרכזי חדש בישראל, שנתמך על ידי חוגים רחבים של המעמדות השונים בישראל, בייחוד המעמדות הבינוני והגבוה הישראלי.

זו גם הסיבה העיקרית מדוע המסע המתוזמר היטב להפלת נתניהו באמצעות כתבי אישום על פרשיות השוחד בהן הוא נחשד, לא מצליח בינתיים לפגוע בבסיס הפוליטי שלו בסיכויו להיבחר שוב.
גם הניסיון להעמיד מולו את הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ כמתחרה נקי כפיים שיכול להביא למהפך פוליטי בישראל, הוא מהלך שלא יצלח, לא רק משום שהצמרת הפוליטית הישראלית, על כל חלקיה, מכירה היטב את חולשותיו של בני גנץ, עוד מתקופת היותו רמטכ"ל בתקופת ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק,  והיא לא תקבל את מנהיגותו, אלא גם מפני הרוב בציבור הישראלי המרגיש בטוח במדיניות שהזוג נתניהו ואיזנקוט מקדמים. מדינות של זהירות מחושבת שלא להסתבך במלחמה גדולה שמביאה אתה קורבנות והרס רבים, אלא מדיניות המושתת על מאות פעולות קטנות, רובן חשאיות.

לכן במצב כזה, התקפות מתלהמות כנגד נתניהו, כפי שמטיחים בו נפתלי בנט ואילת שקד מימין, ואהוד ברק ויאיר לפיד מהמרכז, לא ישנו בהרבה את מעמדו האישי והפוליטי של נתניהו ואת סיכויו להיבחר.
מאחר ועכשיו גם ברור, כי עד לעריכת הבחירות הכלליות ב-9 באפריל, עשרה ימים לפני פסח, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, לא יודיע על החלטתו בדבר הגשת כתבי אישום נגד נתניהו,  ואם לא תחולל מפולת מדינית וביטחונית פתאומית, סיכויו של נתניהו להיבחר שוב כראש ממשלה נראים טובים.