כאשר אין הכרעה מנהיגותית בוושינגטון, כסא המנהיגות הסורית בדוחה נשאר ריק

ראש הממשלה בנימין נתניהו אומר, כי ישראל התנצלה לפני טורקיה על פרשת 'מרמרה' בגלל המצב המתדרדר בסוריה, והוא מציג כאילו ארצות הברית, ירדן, וטורקיה, ועכשיו גם ישראל מהוות חזית אחת העומדות לתאם את הפעולות שלהם נגד סוריה. במילים אחרות, ראש הממשלה בחר בלחצו של נשיא ארצות הברית אובמה, את המסלול הטורקי-קטארי, אותו מסלול אשר הביא לפני חמישה חודשים את עצירתו של מבצע 'עמוד ענן' בעזה, ויצר את הרושם כאילו טורקיה, קטאר, מצרים, וישראל עומדות עתה בחזית אחת במהלכים שונים הקשורים במו''מ הישראלי-פלסטיני.
אולם מהלך זה לא רק שהתפוגג, אלא כמעט לגמרי נשכח.
אחת הסיבות העיקריות לכך, כי לחיבור המוזר הזה של טורקיה וקטאר, ישנם מתנגדים רבי עוצמה בעולם הערבי. בראש ובראשונה ערב הסעודית, איחוד נסיכויות הנפט הערביות ה-UAE, וירדן.
מאחר ונשיא ארה''ב באראק אובמה מבין, כי אי אפשר לזוז בנושא הפלסטיני ללא ירדן, הוא צריך עתה לקשר לא פחות בין ערב הסעודית וטורקיה, מאשר בין ישראל לטורקיה. וזה הרבה יותר קשה. רוב מדינות ערב אינן רוצות לראות בטורקיה, בייחוד בראשות ארודאן, בגוש שלהן. דבר זה מרתיח את ארדואן, ולכן הוא שופך את כל זעמו על ישראל.
וועידת מנהיגי הליגה הערבית בדוחה בירת קטאר, ביום שלישי 26.3, שתימשך גם ביום ד' 27.3, וההחלטות שהיא קבלה לגבי סוריה, מצביעות על כך כי מהלך אמריקני כזה בריאד, כלומר של פיוס עם טורקיה, איננו אפשרי.
מלך ערב הסעודית עבדאללה והאסטרטגים שלו, לא יסכימו, כפי שהסכים ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו כמה רגעים לפני צאתו של אובמה מישראל ביום שישי 22.3, לתת את עתידה של סוריה בידיהן של טורקיה וקטאר, בדיוק כפי שהוא התנגד לתת את גורלה של רצועת עזה בידיהם.

לעבדאללה הסעודי יש זיכרון עוד משנת 2011, כאשר קטאר, או ליתר דיוק השירותים החשאיים והכוחות המיוחדים שלה, בתמיכתו של ממשל אובמה ניהלו את התמיכה הערבית ואספקת הנשק למיליציות השונות בלוב.
התוצאה הברורה של מדיניות זו, הנראית היטב היום בשטח, החל מטריפולי הבירה, ועד בנגאזי במזרח המדינה, היא החלשתו עד כדי עמידה על סף התמוטטות של המשטר המרכזי בלוב, כאשר כוחן של המליציות המוסלמיות הקיצוניות, חלק קשורות לאחים המוסלמיים, וחלקן לאל קעידה, נמצא כל הזמן בעלייה.
גם עבדאללה מלך סעודיה, וגם עבדאללה מלך ירדן, רוצים למנוע בכל מחיר חזרה של מצב דומה בדמשק ובעריה המרכזיות האחרות של סוריה.
 לא ריאד, אבו דאבי, ולא עמן בירת ירדן, רוצות לראות בעלייתם לשלטון של האחים המוסלמים ואל קעידה לשלטון בסוריה, באם משטר בשאר אסד ייפול.
כל החלטות מנהיגי הליגה הערבית, ביום ג' לתת את מקומו של הנשיא אסד, בשולחן אליו מוסבים שליטי ערב, לראש האופוזיציה הסורית המתפטר מואז אל חטיב Mouaz al-Khatib, שאיננו רוצה בתפקיד זה, וההחלטה המגוחכת לאשר משלוחי נשק למורדים, משלוחים הנמשכים תחילה בחשאי, ועתה בגלוי כבר שלוש שנים, אבל אינם מצליחים להפיל את אסד מהשלטון, מצביעים על שתי עובדות יסודיות:
1. הקרע בין הגוש הסעודי-איחוד נסיכויות הנפט, וירדן, לגוש הקטארי-טורקי נמשך.
2.
הקרע הזה רק מעמיק את חילוקי הדעות בין הקבוצות השונות של המורדים הסוריים, אשר אינן מצליחות, עם הקרע בעולם הערבי, או בלעדיו, להגיע להסכמה על מנהיג אחד נבחר שינהיג אותם. המחזה שנגלה לעיני דעת הקהל במזרח התיכון ובעולם בוועידת הליגה הערבית בדוחה הראה, כי לא רק שאין מנהיגים יציבים בטריפולי, תוניס, קהיר, צנעא, ודמשק, אלא שאין בכלל מנהיגות ערבית המסוגלת להנהיג יציבות כל שהיא בעולם הערבי.
המקורות המזרח תיכוניים של תיקדבקה מדווחים, כי מצב זה נוגע ישירות לכל המהלכים האחרונים של ראש ממשלת טורקיה טאייפ ארדואן, המציג בימים האחרונים כאילו בפרשת ההתנצלות הישראלית בנושא 'מרמרה', מדיניות החוץ הטורקית נחלה 'ניצחון גדול'.
ארדואן לא נחל שום ניצחון.
הנוסח הישראלי-טורקי עליו הסכים בשיחת הטלפון המשולשת אובמה-נתניהו-ארדואן ביום ו' 22.3, כבר היה מונח לפניו פני שלושה חודשים כשהוא כולל את המילה 'התנצלות', ולא ישראל סירבה לקבל אותו, כפי שהוא מציג זאת, אלא הוא היה זה שסירב.
מבחינה מעשית נשיא ארצות הברית אובמה כופף את ידו של ארדואן, בדיוק כפי שהוא כופף את ידו של בנימין נתניהו. וכל התיאורים המוגזמים בכוונה של ארדואן, כי הוא ימתין לראות כיצד ישראל תמלא את יתר התנאים שקבלה עליה, הם רברבנות ריקה.

מה שיכתיב באמת את המהלכים הבאים הוא לא רק המצב המסוכן המתהווה בסוריה, אלא החלטתו של הנשיא אובמה לנקוט עמדה מנהיגותית ולהכריע בין ערב הסעודית ואבו דאבי, ובין טורקיה לקטאר. אחרת לא תהייה חזית ערבית-מוסלמית מאוחדת נגד אסד. ואת זה בדיוק מנסה ארדואן להסתיר מדעת הקהל הטורקית.

Print Friendly, PDF & Email
שינוי גודל גופנים
ניגודיות