כאשר הממשלה מרימה ידיים ומשאירה את האזרחים להתמודד לבד עם מגפת האומיקורן נוצרת פאניקה. ההיסטריה הציבורית משקפת פחד ואבדן אמון בסיסי בשלטון במדינה

הבעיה העיקרית עם מדיניות הממשלה בכל הקשור לאומיקרון, היא שהיא יוצרת דיסוננס קוגניטיבי בציבור. דיסוננס קוגניטיבי נוצר כשאנחנו יודעים שנכון או מוסרי לנהוג בדרך כלשהי כתוצאה מחינוך והתניות המוטמעים בנו היטב, ואז נדרשים לעשות ההפך. לדוגמא – אם הורה דורש מילדו לאכול מעכשיו רק ממתקים. או אם שוטר יורה לנו לגנוב מחנות.
עד כה, הטמיעו בנו במשך שנתיים את המוסכמות הבאות:
1. אם אנחנו מרגישים לא טוב, חשוב שנבדק מייד ונשאר בבית.
2. אם בדיקה ביתית היא חיובית, חובה לעשות PCR, כדי שגם ירשם במקום כלשהו שאנחנו חולים וגם כי זו בדיקה אמינה יותר מהביתית. יש אפילו עלון שמציין זאת בפירוט רב בכל בדיקה ביתית.
3. אם חולים בקורונה – לא חושפים אחרים, וזו אף נחשבת עבירה פלילית של הפצת מחלה מסוכנת.
4. חייבים להיכנס לבידוד ולהישאר בו עד שכבר לא נסכן אחרים.
ככל שיש יותר מאומתים באומיקרון, כך ההנחיות האלו הולכות ומתמסמסות.
זה כמו חוקי ברזל שפתאום המבוגר האחראי מחליט להפוך, ולהותיר את כולם בבלבול מוחלט. מה זאת אומרת – רופאים מאומתים לקורונה ימשיכו לטפל בבתי החולים, כדי שלא ייווצר מחסור באנשי רפואה? האם זו לא עבירה פלילית, הפצת מחלה? ועוד על ידי רופא!  איך זה בכלל מסתדר עם שבועת הרופא?
ולמה הכוונה בדיוק בכך שתלמידים לא חייבים להיכנס לבידוד ולהשאר בלימודים עד סוף היום? ומה עם כל מי שידבק בביה"ס במהלך היום? לא הזהירו אותנו שכך תיסגר מערכת החינוך!
יש נזק פסיכולוגי לא פעוט להחלטה למנוע מרוב האוכלוסייה להיבדק בבדיקות PCR. ראשית, כולנו מבינים שאם חלינו – נענשו, וכנראה שלא נדע אם יש או אין לנו קורונה.
עוד לא דיברנו על ההשלכות הרפואיות להחלטה זו, כמו מי יישא באחריות ובתשלום על ימי מחלה או טיפול בלונג-קוביד אם אין תיעוד של בדיקה אמינה המעידה על מחלה. זו למעשה, אפליה כנגד מחוסנים.
מעבר לזה, חלק גדול מהציבור מבין שאין הבדל בין הבדיקות בבית ואלו המוסדיות, ומסתפק בביתיות. השמועות הנפוצות טוענות בעקשנות שחיוביים רבים לא מדווחים את תוצאותיהם למדינה. זו ככל הנראה תגובה לאפליה.
מה המוטיבציה להצהיר, מלבד ציות לחוק? ואיזו אכיפה יכולה להיות אם לא יהיה ציות?
בנוסף, אופן צריכת המידע והניסיון לקבל איזושהי תמונת מצב, נפגעו אנושות על ידי ביטול הבדיקות לציבור הרחב.
אם עד כה עקבנו באדיקות אחר מספרי המאומתים היומיים שהיוו מדד לסכנה שם בחוץ, עכשיו כבר אין דרך לדעת.
בכך נשמטה תחושת השליטה במציאות.
מספרי המאומתים משקפים רק את הלא מחוסנים ואוכלוסיות בסיכון. הפחד מהלא נודע הוא תמיד הגרוע ביותר, ויחד עם ההצהרות של הממשלה על כך שכולנו נדבק ויהיו 100-200 אלף מאומתים ביום – נוצרת פאניקה.

בנט לא השכיל להבין שהוא נדרש לספק מידע אמין שיתחום את החששות, כגון – מה המדינה עושה כדי לדעת בוודאות מה המצב? מה האינדיקציות להתפשטות או התכווצות המגיפה, כיצד עוקבים עכשיו ללא בדיקות PCR?
ההיסטריה הציבורית משקפת פחד ואבדן אמון בסיסי במוסדות השלטון במדינה. המדינה אינה טורחת לשמור על האקסיומות הבסיסיות שטרחה להטמיע בציבור ללא עוררין במשך שנתיים.
מעבר למצב המגיפה המדאיג, יש כרסום חמור מאד ביחסי השלטון-אזרחים. עד כה דווקא יחסים אלו היו ברורים לכולם: ישראל מתנגדת להדבקה המונית, דוגלת בהתחסנות, בשקיפות בנתונים, בזכויות למתחסנים, בבדיקות אמינות ומקובלות בעולם המערבי. ובתמורה, האזרחים מתחסנים, מדווחים כחוק על מחלה ונבדקים, ונמנעים מחשיפת אחרים.
זה היה הסכם לא כתוב, אך ידוע ומוטמע היטב.
השלטון הפר את ההסכם, ולא נראה שנציגיו מבינים זאת ואת חומרת הבעיה וחוסר השליטה שהם ניצבים בפניו.

המאמר נכתב על ידי שרון מיכאלוב, מנהלת מחקרים קליניים, M.Sc במדעי הרפואה באוניברסיטה העברית.


Print Friendly, PDF & Email
שינוי גודל גופנים
ניגודיות