כמו היום באשקלון, כך היה בנהריה. ממשלה, וצה"ל, שפועלים לפי תסמונת דן חלוץ.

תיקדבקה: מה ההבדל בין נהריה ביוני 2006, לבין אשקלון בפברואר 2008? אין שום הבדל. בנהריה, לפני שנתיים, אפשרו ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט, והרמטכ"ל דאז, דן חלוץ, למטחי הטילים להתפוצץ ברחובות, מבלי שצה"ל ינקוף אצבע כדי לעצור או לפחות להפחית את נפח הירי. וועדת וינוגרד, כבר קבעה מה היא חשבה על התעלמות זו של הדרגים המדיניים והצבאיים שניהלו אז את המלחמה עם חיזבאללה, מהאוכלוסייה האזרחית של צפון ישראל. שנתיים לאחר מכן, רבע מיליון של תושבי דרום מדינת ישראל, מוצאים את עצמם באותו מצב. מטר טילי גראד ניתך על אשקלון, ואיש אינו נוקף אצבע. עיר בישראל המונה למעלה מ-110.000 איש מופגזת בטילים, ואיש אינו מגיב. ביום ה' 28.2, היום השני להפגזות הכבדות של החמס על שדרות ועל אשקלון, ברור יותר מתמיד, כי שום דבר לא השתנה בצמרת הממשלה וצה"ל, והם עדיין אחוזים באובססיה או בקורים של 'תסמונת דן חלוץ'.
זו התסמונת, שהפקירה ומפקירה את תושבי המדינה לירי טילים, מבלי שהממשלה ולצה"ל יתערבו בכך. במילים אחרות, כל הדיבורים, ההבטחות, הצילומים המתפרסמים חדשות לבקרים של ראש הממשלה אולמרט בעל מבט והבעה נחושים, דבריהם של שר הביטחון אהוד ברק, והרמטכ"ל רב אלוף גבי אשכנזי, כי הלקחים נלמדו, המסקנות הוסקו, וכי כיום מדובר בצה"ל שונה מזה שהיה במלחמה בלבנון, כל אלה מתגלים כמילים ריקות וחלולות. והדבר אולי הקשה יותר מכל הוא, כי מי שמגלה זאת, הם לא המערכות המדיניות והצבאיות במדינת ישראל, אלא טילי הגראד המתפוצצים ברחובותיה של אשקלון, וטילי הקסאם המתפוצצים ברחובותיה של שדרות.