כשלון הפראיירים

אפילו אם רוצים להיאחז במספר של 20,000 שהשתתפו בהפגנת הפראיירים במוצאי שבת 7.7 בתל-אביב, ובתיאורים המופרזים של התקשורת הישראלית אשר ניסתה בכל כוחה להאדיר את ההפגנה כאילו מדובר בכוח פוליטי חדש העומד לזעזע את הממסדים הפוליטיים הקיימים, הרי המדובר בהצלחה מוגבלת מאוד של המארגנים, אם לא בכישלון שלהם לגייס את רוב המחנה של הפראיירים הישראליים.  שתי הסיבות העיקריות לכך היו: שכמו בכל חברה, יש גם בישראל קבוצות רבות של פראיירים, או פראיירות. לדוגמא הנשים ששכרן נמוך בשליש משכר הגברים. הסיבה השנייה היא חוסר הבהירות לגבי מטרותיהם האמתיות.
אם הכוונה היא גיוסם של חרדים, מיד עולה השאלה מה קורה עם אחוזי המשתמטים הגבוהים בגוש דן של האוכלוסייה החילונית. למרות שצה''ל לא פרסם אף פעם מספרים על כך, רווחת בקרב  קצינים רבים בכירים בצה''ל הדעה, כי אחוז המשתמטים בקרב אוכלוסיות אלה הוא לא פחות, ויש הטוענים אפילו יותר מאשר אצל ציבור החרדים. ואם המדובר במשתמטים, הבעיה שבאמת מטרידה את צה''ל היא הירידה התלולה במספר המתגייסים מבין החילוניים תושבי הערים הגדולות והבינוניות, ולאו דווקא בעיית גיוס החרדים.
לצד בעיית גיוס החרדים, יש כמובן את בעיית הגיוס של אזרחי מדינת ישראל הערבים. הם אינם רוצים להתגייס, וגם אין גורמים רבים במדינה שרוצים לגייס אותם, זאת למרות שלפי החוק הם אזרחים בעלי זכויות שוות. 
במילים אחרות, הנוסחה שהציגו מנהיגי הפראיירים 'שוויון  בנטל', היא סיסמא קליטה אבל רחוקה מאוד מלהיות קולעת. אין שוויון בנטל, וכנראה שגם אף פעם לא יהיה, רק מהסיבה הפשוטה שכל קבוצה חברתית, גדולה כקטנה, מגדירה את 'השוויון' בצורה שונה,  כאשר היא מנסה לכפות את דעותיה על הקבוצות השונות, להן יש מושגים ומטרות שונים.
למצב כזה יש הגדרה ברורה, והיא נקראת 'משחק פוליטי'. הניסיון השני שהתבצע בשנה האחרונה, להכתיב למפלגות כללי משחק  פוליטיים אחרים באמצעות לחץ של הפגנות רחוב, בינתיים נכשל.
תנועת 'הפראיירים' גם לא הציגה שום תוכנית כיצד צריך לדעתה לטפל בגיוסן של שכבות נוספות לצה''ל, או לשירות לאומי, ומהיכן יילקחו תקציבי הענק לבצע מהלך ארגוני מבוסס כזה?
גם אף פעם לא נעשתה בדיקה רצינית איזה פערים נוספים ייפתחו בחברה הישראלית, אם אכן כספים אלה יופנו להשגת מטרת 'השוויון' בשירות הצבאי. או לחילופין: האם כספים אלה יכולים לשמש תשלום משכורות מלאות לחיילים המשרתים, דבר שיביא מיד להגדלת שיעוור המתגייסים, ואלה המוכנים ללכת לשירות מילואים.
בשורה תחתונה, כמו מחאת הצדק החברתי  של קיץ 2011, כך מחאת 'השוויון' בשירות הצבאי לקתה בנאיביות, חוסר הנהגה רצינית, בחובבנות של הפרחת סיסמאות, ובחוסר יכולת  הבנה וארגון פוליטיים.
הדבר הבולט ביותר בהפגנה שיעיד על כך הייתה התופעה, כי למרות הצהרותיהם של ראשי 'הפראיירים' שהם על-פוליטיים, 'אנחנו לא ימין ולא שמאל', הם הסכימו להפוך את ההפגנה לבימת הופעות  או של פוליטיקאים שכשלו, או של מי שמתיימרים להיות פוליטיקאים בעתיד, ועדיין לא הוכיחו את עצמם.
מי שמתהדר בנוצות של פוליטיקאים שכשלו, כמו מנהיגת 'קדימה' לשעבר ציפי ליבני, או יאיר לפיד שמינה את עצמו  ללא הצבעה ליושב ראש מפלגת 'יש עתיד', ומי שרוצה להשתית את כוחו  הפוליטי על שורה של אנשי ביטחון לשעבר, כמו יובל דיסקין, גבי אשכנזי, ודן חלוץ, שאיש בציבוריות הישראלית איננו יודע מה הם דעותיהם הפוליטיות האמיתיות, איננו צריך להתפלא כי בסופו של לילה הוא מוצא את עצמו לא רק ללא כוח פוליטי, אלא גם ללא מטרה פוליטית.
זאת מלבד השאלה, למה אף אחד מכל אלה לא עשה מאומה למען 'השוויון בנטל' כאשר הוא היה בעמדות ממלכתיות וביטחוניות בכירות?
אחד הפרדוקסים העיקריים שעדיין מאפשר 'לפראיירים' להמשיך בפעולתם, היא שיטת הסחבת הפוליטית של ראש הממשלה בנימין נתניהו. נתניהו הפך את הסחבת ואת חוסר ההחלטה האישית שלו לכלי נשק חד ויעיל אותו הוא מפעיל בכל התחומים הפוליטיים והביטחוניים.
לכן קריאתו של יו''ר הסתדרות הסטודנטים איציק שמולי במוצאי שבת לנתניהו להחליט באם הוא פוליטיקאי, או מנהיג?  תיפול על אוזניים אטומות.
עד שנתניהו לא יסיים את כל התרגילים הפוליטיים הנמצאים באמתחתו, ועד שהוא לא יתיש את כוחם של אלה המוחים נגד חוסר המעש שלו, הוא לא יפעל.
השיקול העיקרי הלגיטימי של נתניהו, היה בעבר ונשאר גם כיום, לשמר את עצמו ואת כוחו בשלטון. עובדה היא, כי בינתיים מצליח נתניהו במטרה שהוא הציב לעצמו. באותה מידה קיימת העובדה, כי בינתיים, כל קבוצות המפגינים השונות שקמו בשנה האחרונה לא הצליחו לזעזע, או לגרוע מכוחו. במילים אחרות, גם 'הפראיירים' כמו האחרים, למרות תמיכת התקשורת בהם, נכשלו.