לא אומץ לב חסר למנהיגים שלנו, מה שחסר להם זה בושה! לאן הם דרדרו אותנו?

הקבינט יתכנס הבוקר. אולי מוטב שלא יתכנס. בשביל מה אנו צרכים שחבורה זו של אנשים, אשר קבלו על עצמם להבטיח את שלומה של המדינה הזאת ואת בטחון אזרחיה, ייסעו בוולווים החדישים שלהם עד קריית הממשלה רק כדי לעמוד דום מסביב לשולחן השלטוני, להסתכל אחד בפני השני ולומר, בשעה קשה זו עלינו להתאחד ולשמור על קור רוח. האמת היא שכל מה שהם מתכוונים לומר למעשה בשעה קשה זו אחד לשני, הוא, איך אנו שומרים על כיסאותינו המרופדים. כי להסתכל בעיני האומה הקטנה והאמיצה הזאת, חברי הקבינט הזה כבר מזמן הפסיקו.
אתם רוצים הוכחה? איך קרה שאיש מהם, לא קם ביום שלישי בעשר או שעה אחר כך, באחד עשרה בלילה, ואמר, אני מתפטר! פשוט מתוך דחף של מה שנקרא כבוד עצמי. ואם אין כבוד עצמי, לפחות בושה. איך קרה המקרה הנורא של יום ג` בלילה בעין עריכ, ואיך הגענו עד הלום, אנחנו יודעים.
לכך יש אשמים שלכל אחד מהם יש צרור עבה מאוד של קבלות כמה מהקבלות האלה כתובות על ניירות משובחים מאוד. כמו הסכמי אוסלו למשל, שכתובים על ניירות הבית הלבן, או תעודות פרס נובל לשלום. מה שכחתם? לאשמים אלה יש שמות.
נתחיל דווקא מיצחק שמיר, שהיה אבי השיטה, אולי היחידה במינה בהיסטוריה האנושית אשר הפך את ישראל למדינה היחידה בעולם שלא הגיבה אפילו בציוץ קטן למטחי הטילים העיראקיים שנורו עליה. אחי גיבורי התהילה, אמר שמיר לאזרחי ישראל, תספגו, תספגו ואל תקלקלו לאמריקה את הקואליציה שלה נגד עיראק. המדיניות הזאת הביא לנו את וועידת מדריד שהייתה המבוא לאוסלו.
אחר כך בא יצחק רבין ז"ל, שעם כל הטרגדיה האישית של האיש הזה, איש אינו מעז לומר את האמת כי היה איש חלש אופי, הססן, שנסחף אחרי, חבורה של שועים תועי רוח ודרך, ואחר נשיא אמריקני אחד ששמו ביל קלינטון. בעניין אחר ובנושא אחר הוושינגטון פוסט, הגדיר אותו ביום ב` 18.2, כנשיא האמריקני ששמונה שנות כהונתו היו מן ההרות אסון ביותר בתולדותיה של ארצות הברית. כמו שמנהיגי ישראל חשפו אותנו לטרור, כך הוא פתח את ארצות הברית בפני ערפאת וחשף אותה לפיגועים הקשים של ה-11 בספטמבר בניו יורק ובוושינגטון. אוסלו לא שרר רק כאן בירושלים. אוסלו שרר קודם כל בוושינגטון. ועכשיו אמריקה יצאה למלחמה עולמית כדי להשתחרר מרוח אוסלו, אשר הבטיחה תיקווה להמונים המוסלמיים, מפלסטין ועד בוסניה, אבל הרסלמגדלי התאומים ולפנטגון.
אחר כך בא שמעון פרס, האיש אשר חרט על דגלו, להביא עצמאות מדינית לפלסטינים ולהמליך את אחד מאויביה הגרועים ביותר של ההיסטוריה היהודית והישראלית, יאסר ערפאת, כמלך העצמאות הפלסטינית. אני ממשיכו של דויד בן גוריון, הוא הסביר לנו ופניו לא סמקו אפילו פעם אחת. ואחר כך בא בנימין נתניהו, האיש אשר הכניס את התנועה הערבית המוסלמית הישראלית אל הר הבית ויצר בהינף יד ופה אחד את הקשר הבלתי ניתן לאיחוי עכשיו של הרשות הפלסטינית ושל ערביי ישראל. נתניהו, היה גם האיש אשר אפשר לביל קלינטון להיות לנשיא האמריקני הראשון שהופיע בפני המועצה הלאומית הפלסטינית והכריז כי המעצמה הגדולה והחזקה ביותר בעולם תומכת בעצמאות המדינית של התנועה הפלסטינית.
ואחר כך בא אהוד ברק. זו הייתה בכלל יצירת מופת מדינית וביטחונית, שכמה אנשים טובים במדינה הזאת החליטו כי הוא מה שהם קראו "איש חכם". אגדת האיש החכם, הפילה את הנשיא קלינטון והביאה עלינו את המלחמה. ברק היה כל כך חכם ומתוחכם עד שהוא הצליח במהלך אחד להשאיר בשלטון גם את יאסר ערפאת וגם את שמעון פרס.
ועכשיו אריאל שרון. אני יודע איך לטפל בטרור, הוא אמר לאומה הזאת, ו- 62,5 אחוז נבערי דעת מהאומה הזאת, שבסך הכל רצו להאמין ולאחוז באיזה שבב של תיקווה,הצביעו עבורו. ביום ב` 18.2 , הוא הגדיר בישיבת סיעת הליכוד, את העם הזה שבחר בו כ"עם לא נורמלי" שקשה לתפקד בו. העם הזה, תמיד הפריע למנהיגים כאן, החל ממשה דיין ז"ל, שהיה תמיד מדבר בפסימיות על כך שלמרבה הצרה אי אפשר להחליף את העם הזה ועד אריאל שרון ייבדל לחיים ארוכים, המגדיר את העם שלו כלא נורמלי. זה שהעם הזה, כלומר לא השכבה השלטת המוגנת במאות רבות של שומרי ראש עם מיקרופונים אישיים ומכוניות משוריינות, אלא האיש הפשוט ברחוב, מקריב את עצמו ואת דמיו, זה לא חשוב ולא משנה לראש הממשלה הזה. אולי הוא באמת צודק? אנשים שמוכנים להקריב את עצמם, את נשותיהם, בנותיהם, בניהם, משפחותיהם, בצורה כזו, הם באמת אנשים לא נורמליים?איש בארץ הזאת לא מחכה לשום דבר מישיבת הקבינט הזאת ואיש בארץ הזאת, חוץ מחברי הקבינט הזה אינו רוצה לראות אף אחד מחברי הקבינט הזה בשום עמדה שלטונית.
הדבר הטוב ביותר שהם יכלו לעשות הוא להתפטר וללכת הביתה. אבל הם לא יעשו לנו את הטובה הזאת. אל תטעו קוראים נכבדים. זה לא שאין להם את האומץ להתפטר, דווקא יש להם. מה שחסר להם היא הבושה. לאף אחד מהם אין מספיק בושה שתכסה על האמת לאן הם הביאו את העם הזה.
אז לאן הולכים מכאן? זה כבר לא תלוי בנו, וגם לא בהם. עכשיו אנחנו במלחמה. עכשיו אנו עדיין במלחמה מקומית, ועוד מעט נהייה נתונים במלחמה אזורית. את התדרדרות למצב הזה כבר אי אפשר לעצור. אריאל שרון מסביר לנו שהוא יעשה את הכל כדי שאנו לא נהייה מעורבים במלחמה. איך האיש יכול להיות עיוור פוליטי עד כדי כך שהוא לא רואה לאיזה מלחמה גדולה יותר הוא דחף אותנו?
מה שקרה מרחוב יפו בירושלים דרך מרכז באר שבע ועד קרני שומרון, ומקרני שומרון ועד עין עריכ, זה לא מלחמה? יש פתרונות, יש מה לעשות ואסור להישבר. אבל קודם כל צריך להלחם. ברגע שהעם הזה ילחם, לא מכיוון שהוא רוצה בכך, אלא מכיוון שהביאו אותו לכך, וברגע שהעם הזה יפסיק להיות ברווז מטווח דומם של חוליות הירי של יאסר ערפאת ושל הפוליטיקאים הישראלים, יעלו ויבואו מנהיגים חדשים ורעיונות חדשים.