לא הצמרות המדיניות והצבאיות של ישראל וגם לא של החמאס מסוגלות לפרוץ את מסגרות מדיניות 'ההכלה' שהם הקימו

מדיניות 'ההכלה' מול החמאס, שהיוזמים העיקריים שלה היו ראש הממשלה בנימין נתניהו והרמטכ"ל לשעבר רב אלוף גדי אייזנקוט,  נכשלה מפני שהיא הייתה ונשארה מבוססת עד היום על שש קונספציות מרכזיות מוטעות:

1. אפשר להקים מסביב לרצועה חומות ומערכות ביטחון שיבודדו אותה משטח ישראל ויעצרו את ההתקפות נגדה.
2.  אפשר לרסן ארגון טרור באמצעות הזרמת כספים שיאפשרו לו לשלוט בטריטוריה מסוימת בה חייה אוכלוסייה של קרוב ל-2 מיליון תושבים.
3.  'ההכלה' מבוססת על נושאים שאינם קשורים ישירות עם ביטחון ישראל. כמו, המדיניות המזרח התיכונית שמוביל חתנו ויועצו של נשיא ארצות הברית טראמפ ג'ראלד קושנר, מדיניות שלא ברור באם היא תואמת את מדיניותו של טראמפ עצמו. מדיניות נשיא מצרים פאתח אל-סיסי באזור ובמפרץ, הסכסוך החריף שיש לקטאר עם סעודיה ועם איחוד נסיכויות הנפט הערביות ה-UAE, ותמיכתה של קטאר באחים המוסלמים וקשריה עם טורקיה.
4. התעלמות מהקשר בין פעולות הטרור שמבצע החמאס ביהודה ושומרון, ומהקשר שלהן למתרחש ברצועת עזה. מלבד פעם אחת לא בוצעה פעולת תגמול ישראלית בעזה כתגובה על מעשה  או גל טרור של החמאס ביהודה ושומרון.  
5. התעלמות מכוונת, כמעט מוחלטת, מהקשרים המבצעיים שיש לחמאס עם איראן, חיזבאללה, ומחדר המבצעים של החמאס בביירות.
6. בעוד שבחזיתות אחרות צה"ל חוצה את הגבול לשם ביצוע פעולות חשאיות נגד מטרות צבאיות,  או שולח את חיל האוויר, או טילים, כדי לפגוע במטרות אסטרטגיות, פעולות התגמול של צה"ל ברצועה מצטמצמות לפעולות תגובה מול מטרות חסרות ערך אסטרטגי וכאלה שתתן תשובה על שני כללים:
א. מיעוט של הרוגים ופצועים אצל החמאס, תוך שימת דגש עד כמה שאפשר שלא לפגוע במפקדי ולוחמי הזרוע הצבאית של החמאס-גדודי עיז א-דין אל קסאם
ב. פגיעה מינימאלית בתשתיות צבאיות של החמאס.

הבעיה העיקרית של המדיניות הזו היא שהיא אף פעם לא גובשה כתוכנית פעולה, או מקשה אחת. זו מדיניות המורכבת ממספר אין סופי של שכבות וטלאים, שנוספו כל פעם כאשר כל הגורמים האלה ניסו כל פעם למצוא פתרונות מהירים למשברים ביטחוניים שאיימו להביא את המצב ברצועה לידי התפוצצות.
מצבים כאלה הופיעו בשנתיים האחרונות בצורת התפרצות של ירי טילים מסיבי של החמאס, הג'יהאד האיסלמי על מטרות בישראל.

גם בירי זה, ובתגובות של צה"ל עליו, שני הצדדים שמרו בקפדנות על קווים אדומים אותם  הם קבעו. אחד הקווים המרכזיים הייתה העובדה שמחוץ לכמה מקרים בודדים יוצאי דופן, החמאס שמר על העקרון כי ירי הטילים מוגבל לדרום ישראל. שמירה על עקרון זה הבטיחה לחמאס, כי הדרגים המדיניים והצבאיים הישראליים יגבילו את תגובותיהם מול החמאס.

מצבים אלה יצרו עבור ההנהגות המדיניות הישראליות, צמרות צה"ל והזרוע הצבאית של חמאס מעין מסגרת פעולה מוסכמת שבה כל מצד מתמרן את צעדיו מול השני, כאשר היתרון שנוצר במצב כזה עבור החמאס הוא ברור. בכל רגע נתון הוא יכול לשנות את מדיניותו, דרישותיו/תביעותיו, כאשר הוא יודע היטב כי לישראל אין ברירה אלא לבסוף להתפשר, כדי לשמור על המסגרת הנקראת 'הכלה'.

זו הסיבה המרכזית, מדוע לדבריו של ראש הממשלה ושר הביטחון בנימין נתניהו, מיום א' 18.8, כי הוא פועל מול החמאס, אך ורק מתוך שיקולים עניינים, ולדבריהם המתלהמים של יריביו הפוליטיים, שחלקם הגדול היה ממניחי היסוד למדיניות 'הכלה' זו וממבצעיה, כי הם היו פותחים מיידית בפעולה צבאית גדולה ברצועה, אין ערך רב.
אף אחד מהם איננו יכול להתיר עכשיו את המערכת  המדינית/צבאית המסובכת והמסורבלת הזו שהוקמה בעמל כה רב בשנתיים האחרונות, מאז החמאס החל את ההפגנות על גדר המערכת ב-31 למרס 2018.
המערכות המדיניות והביטחונית הישראלית מוצאות את עצמן שבויית במערכת 'ההכלה' שהן עצמן הקימו.
רק פריצת המסגרת הזו, הכובלת את ידיהן של ישראל וצה"ל, על ידי מחשבה טקטית שונה ורעננה, יביא לשינוי במצב הזה.   
 

Print Friendly, PDF & Email
שינוי גודל גופנים
ניגודיות