ליל ההכרה הבינלאומית והערבית בחמס מול ההתמוטטות של מדיניות ארצות הברית וישראל.

תיקדבקה: יום שישי יב` בשבט תשס"ו 10.2.06, היה ליל ההכרה הבינלאומית והערבית בחמס מול ההתמוטטות הגדולה של המדיניות של ארצות הברית וישראל במזרח התיכון: `חאלד משעל בעצרת המונים בקטאר: אנחנו באים לשלטון עם הרובה ביד.` `אם אנחנו לא נשתמש בכוח אף אחד לא ידבר איתנו.` `זה הזמן שהשלטון הפלסטיני צריך להיות בידי מי שהמצע שלו הוא מצע של לחימה.` `ההתנתקות הוכיחה כי רק הרובה הפלסטיני הוציא את היהודים מעזה.`
המקורות של תיקדבקה במוסקבה: הזמנת נשיא רוסיה ולדמיר פוטין לראשי החמס נמסרה לחלאד משעל ביום שישי על ידי השליח הרוסי המיוחד למזרח התיכון אלכסנדר קלוגין Alexander Kalugin. ביום שישי קבלו ראשי החמס הזמנות רשמיות לבקר, בירדן, סעודיה, עומן, כווית, וסוריה.
התפתחות אחרת ביום שישי בלילה הייתה הודעתו של ראש ממשלת טורקיה טאייפ ארדואן שאמר: העמדה הרוסית-צרפתית צודקת. גם אני מזמין את ראשי החמס לביקור באנקרה. קודם לכן הייתה צרפת המדינה השנייה ב-24 השעות האחרונות, והחברה השנייה בקוורטט, אשר הצטרפה לקריאתו של הנשיא הרוסי ולדימר פוטין לקיים מגעים עם החמס. דובר משרד החוץ הצרפתי בפריס: יש לקדם בברכה את היוזמה הרוסית להזמין את נציגי החמס למוסקבה. צעד כזה יכול לתרום לתהליך השלום. הדובר אמר כי החמס צריך להכיר בישראל. קודם לכן אמר שר ההגנה הרוסי סרגי איבנוב Sergei Ivanov בדברים שנועדו להדוף את הביקורת הישראלית, כי הצעד של מוסקבה הוא חשוב וכי בקרוב יצטרפו אליו מדינות אחרות. בכך נכשלו מ"מ ראש הממשלה אהוד אולמרט, ושרת החוץ ציפי ליבני במערכה הבינלאומית המדינית-ביטחונית החשובה הראשונה שלהם.
תיקדבקה, לאחר שצרפת, רבות ממדינות ערב והמפרץ הפרסי, וטורקיה הצטרפו ביום ו` 10.2, לקריאתו של הנשיא הרוסי ולדמיר פוטין לדבר את החמס התבררו שלושה דברים.
1.ההתמוטטות של הקו המדיני בה נקטו מ"מ ראש הממשלה אהוד אולמרט, ושרת החוץ ציפי ליבני לגבי ניצחון החמס בבחירות הפלסטיניות, הוא מוחלט. עכשיו זו שאלה של זמן בלבד עד שמדינות נוספות תצטרפנה לעמדה הרוסית-צרפתית הנתמכת על ידי מזכיר האו"ם. מהתחלה הייתה זו מדיניות לא מעשית מאחר ודוחות המודיעין דיווחו כי גם הבריטים וגם הצרפתים מקיימים הידברות ישירה עם החמס. צריך לשים לב לדבריו של הדובר הצרפתי. קודם יש לדבר עם החמס, אחר כך צריך שהחמס יכיר בישראל. כלומר: עד שהחמס יכיר בישראל צריך לדבר אתו ולקיים אתו מגעים. עמדה צרפתית זו באה לתת לגיטימציה למגעים החשאיים שפריס מקיימת עם החמס ממילא בשטח.
ולאן מגעים אלה צריכים להוביל? לאחר שהדובר הצרפתי שילם מס שפתיים של המנטרה `החמס צריך להכיר בישראל` הוא אומר: `אנחנו שותפים לעמדה הרוסית שצריך להביא את החמס לעמדות משם אפשר יהיה להשיג את המטרה של שתי מדינות החיות זו לצד זו בשלום ובביטחון.`
We share with Russia the goal of leading Hamas towards positions that permit reaching the objective of two states living in peace and security
זה לא מקרה כי הדובר הצרפתי השמיט מהגדרה זו את המילה `הכרה`. שתי מדינות יכולות לחיות זו ליד זו בביטחון ושלום גם מבלי שהן מכירות אחת בשנייה. ולזה בדיוק האירופאים חותרים.
2. מה שאהוד אולמרט וציפי ליבני צריכים לעשות ברגעים אלה הוא לבנות מהר מאוד עוד בסוף השבוע הזה קו מדיני חדש. אחרת מי שתמצא את עצמה מבודדת בשבוע הבא תהייה ישראל ולא החמס.
3. הטיפול הישראלי בחמס ובהשתלטותו על הרשות הפלסטינית, היה מגמגם, וכושל מתחילתו ועד סופו.
יום לאחר הבחירות הפלסטיניות ב- 26.1, כתב תיקדבקה: (ציטוט.) `השאלה כמובן עכשיו היא מה צריך לעשות? הדבר הראשון אותו לא צריך לעשות הוא לחכות ולבקש בהבהרות והנחיות מוושינגטון, שם עדיין שעת בוקר מוקדמת והבלבול והתדהמה שם אינם פחותים מאלה השוררים בירושלים. מ"מ מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט, חייב לכנס מיד את כל גורמי הביטחון וקובעי המדיניות המטפלים בנושא הפלסטיני ולהחליט על צעד, אפילו סמלי, בולם חמס. את הצעד הזה צריך לבצע מיד. אם אולמרט ושריו הבכירים `ימשכו את הזמן` בתקווה לשמוע מה שהוא מוושינגטון, הם יאחרו גם את הרכבת הזו, ולצעדיהם המאוחרים לא תהייה שום השפעה על המתרחש בשטח.` (סוף ציטוט) הקישו כאן לקריאת המאמר המקורי. אולם במקום לנקוט בצעד בולם חמס החליטו אולמרט וליבני להעמיד פנים כאילו שלטון ונוכחות החמס הוא דבר רחוק, ובינם ובין החמס ישנו עוד אבו מאזן, ובשעת הדחק וושינגטון.
מה שהם לא רצו לקחת בחשבון הוא כי ניצחון החמס הייתה והינה רעידת אדמה מדינית-אסטרטגית-צבאית במזרח התיכון וכי בכך התמוטטה מדיניותו של הנשיא בוש באזור והמדיניות בה נקט אריאל שרון. אם אולמרט וליבני היו מבצעים כמה שעות לאחר שנודעו תוצאות הבחירות צעד בולם, הם היו מפרידים את עצמם מהכישלון של בוש ושל שרון ועולים על דרך אחרת שהייתה משאירה את היוזמה בידיהם.
עתה הם נשארו גם עם החורבות הישנות של המדיניות האמריקנית-ישראלית, וגם עם החדשות.