ללא הרתעה לטרור הפלסטיני, גם בפעם הבאה נחזיר 1,000 רוצחים

ישראל בחרה במודע במתכוון מראש להחזיר כל פעם מאות, והפעם 1,027 מחבלים רוצחים, בעצם העובדה כי היא אף פעם לא הטילה, וגם לא ביצעה עונש מוות כלפי מחבלים רוצחים. הרצון להיראות אנושיים, תרבותיים, אחרים, הרצון שלא להעצים את ההתנגדות הלאומית הפלסטינית ולהימנע מלהוסיף מעגלי דמים נוספים על אלה הקיימים, לא עזרו הרבה.
שום מתאבד פלסטיני לא נרתע מלפוצץ את עצמו ולרצוח נשים וילדים ישראליים לא בבתי הקפה, והמסעדות אליהם הובאו על ידי סייענים, ושום מחבל מתאבד לא נרתע ברגע האחרון לפוצץ את האוטובוס הישראלי בו נסע, אפילו הבחין כי הוא מלא בתלמידי בית ספר.
לכן, מלחמת הטרור הזו הייתה תמיד א-סימטרית. הם התפוצצו, אנחנו אספנו את הגופות, קברנו את המתים, נשכנו את השפתיים, ואת המחבלים שנתפסו דנו לעשרות שנות מאסר, ושלוש, או חמש מאסרי עולם, לפי מספר הקורבנות הישראליים שנרצחו. את רוצחי חמשת בני משפחת פוגל במרס 2011, אם אב, ושלושת ילדיהם, דנו בתי המשפט הצבאיים הישראליים ל-130 שנות מאסר. במצב הנוכחי ברור שהמדובר בפסק דין דקלרטיבי שאך פעם לא יבוצע אפילו בחלקו הקטן.
היה עוד פאן אחד מוסרי פנימי שישראל הציבה לה ככלל. שירותי הביטחון שלה שמו לה להם למטרה לאתר לתפוס, או לחסל, כל מחבל שדם ישראלי היה על ידיו. המשימה הזו בוצעה בכישרון רב כמעט עד תומה, אבל הייתה בה סתירה פנימית קשה.
מחבלים שנתפסו נידונו לכך וכך שנות מאסר שהו מאחורי הסוגרים מתוך ידיעה ברורה, כי בסופו של דבר הם ישוחררו, בעסקת חילופי גופות, או שבויים.
ידיעה זו היא נחלתם של שירותי הביטחון הישראליים, אבל גם של האסירים הפלסטינים, כבר למעלה מ-26 שנה החל מהמחצית הראשונה של שנות ה-80, כאשר ראש הממשלה דאז יצחק שמיר ביצע ב-1985 אח עסקת ג'יבריל, בה שחררה ישראל 1,150 מחבלים תמורת שלושה חיילי צה''ל שנפלו בשבי הפלסטינים.
זה היה הרגע בו הוחלט כי ישראל לא תבצע יותר פעולות פשיטה נועזות כמו באנטבה שם כוח ישראלי טס ב-1976, כ-3,800 ק''מ כדי להציל 150 ישראלים ויהודים שנחטפו על ידי טרוריסטים פלסטינים. 30 שנה לאחר מכן, ב-2006, כאשר גלעד שליט נפל בשבי, ישראל לא שלחה במשך חמש שנים אפילו חייל צה''ל אחד בניסיון לשחרר אותו.
זה לא היה מקרה. מאמצע שנות השמונים אימצו לעצמם ישראל וצה''ל, מדיניות פסיבית, או אם תרצו מדיניות של ספיגה. מגיבים, רק כאשר אנו מותקפים, וטרור לא נחשב כהתקפה מאחר וממילא ברור שהמבצעים יתפסו ויושמו מאחורי סורג ובריח, כאשר ברור כי השבויים הישראליים הבאים יהיו הכרטיס לשחרורם. במילים אחרות לטרור אין הרתעה.
כך היה בתקופת אהוד ברק כראש ממשלה, אשר לא הרשה שום פעולה צבאית נגד פעולות הטרור, וכך היה בתקופת אריאל שרון, שבישיבת ממשלה שנמשכה במשך יומיים ב-2001, הוביל מהלך שלא להגיב על רצח 21 צעירים ישראליים בדולפינריום שבטיילת בתל-אביב.
שנה לאחר מכן ב-2002 הוביל אריאל שרון, אריאל שרון את מבצע חומת מגן, שהפך להיות הפעולה הצבאית הישראלית הגדולה ביותר (נמשכה שלושה חודשים ממרס ועד סוף מאי) נגד מטרות טרור פלסטיניות, אבל זו גם הייתה שירת הברבור של שרון כאיש צבא וביטחון.
ראש הממשלה היחיד שניסה לשבור דפוסי פעולה אלה היה אהוד אולמרט. ב-2006 הוא פתח במלחמת לבנון השנייה נגד חיזבאללה. ב-2007 הוא הורה להפציץ את הכור הפלוטוניום הגרעיני איראני-סורי-צפון קוריאני, ובסוף 2008 ובינואר 2009 יצא למבצע עופרת יצוקה ברצועת עזה.
אולם אולמרט לא העלה על דעתו , כי לאחר 30 שנה של פסיביות, צה''ל מצא את עצמו במצב בו הוא איננו יכול לסיים את המלחמות בהכרעה.
כאשר בנימין נתניהו החליפו ב-2009, הוא החזיר את ישראל לתלם הישן של הפסיביות והספיגה. מבלי להיכנס לנימוקים ולשאלה אם הדבר טוב או רע, קיימת עובדה אחת: נתניהו הוא ראש הממשלה הראשון מבין 12 ראשי הממשלה שהיו לפניו, שבשלוש השנים הראשונות לכהונתו, צה''ל לא ביצע אף פעולה צבאית גדולה אחת. במילים אחרות, הפסיביות והספיגה, לא רק שחזרו לאחר תקופתו הסוערת של אולמרט, אלא הם הגיעו אצל נתניהו וברק לשיא חדש.
לכן כל הוויכוח הזה, אם הייתה הצדקה או לא לשחרר 1,027 מחבלים רוצחים תמורת חייל אחד, וכמה מהמחבלים המשוחררים יחזרו לבצע פעולות טרור, איננו במקומו. הנוסחה הזו עוצבה והשתרשה באתוס הלאומי הישראלי בשנים האחרונות, וכל הסימנים מצביעים על כך כי נתניהו לא ישנה אותה.
גם ההצעות השונות העולות בימים האחרונים, זו של השר ישראל כ''ץ לדון את רוצחי משפחת פוגל למוות, או להקים וועדה שתקבע להבא קריטריונים אחרים לשחרור שבויים ישראלים, אינן מעשיות. אי אפשר להפוך עתה את משפטם של רוצחי משפחת פוגל ואת גזר הדין שקבלו, לכיסוי עלה תאנה לממשלת נתניהו שיעזור לה למחוק את הרושם הקשה של החלטותיה בנושא שליט. גם אם וועדה תחליט על קריטריונים חדשים, והם יאושרו על ידי הממשלה, אף אחת מהחלטות אלה לא תעמודנה במבחן המציאות, במקרה הבא של שבויים, או חטופים ישראליים.