לנתניהו ול'ליכוד' יש בעיה: מרוב חוטים חשאיים סותרים אינם מסוגלים להציג מדיניות ברורה

לראש הממשלה בנימין נתניהו יש בעיה גדולה ושמה נתניהו.
מרוב זהירות ותחכום עצמי הולך בנימין נתניהו ומסתבך ברשת החוטים והקורים שהוא טווה מסביבו, עד שהוא עצמו איבד בתוכה את דרכו. אפילו תוכנת ההכוונה WAZE, כבר אינה מסוגלת לחלץ אותו משם.  זו הסיבה, אם כי לא היחידה, בגללה הוא ו'הליכוד' ממשיכים וימשיכו לרדת במשאלי דעת הקהל, מבלי שיהיה לכך קשר ליריביהם.
נתניהו ביצע בשנה האחרונה שלוש טעויות ביטחוניות-אסטרטגיות גדולות, טעות מדינית-אסטרטגית אחת גדולה, וטעות פוליטית גדולה מאוד. וכאשר עושים מספר גדול כה גדול של טעויות משלמים עבורן.
הטעות האסטרטגית הגדולה ביותר, הייתה הדרך והצורה הפתאומית בה הסתלק לפני חמישה חודשים ב-5 לספטמבר, בצורה פתאומית ומוזרה, מתוכניותיו לתקוף את התוכנית הגרעינית האיראנית.
ביום זה הפסיק נתניהו בפתאומיות את ישיבת הקבינט הביטחוני-המדיני שדן בשאלת איראן, בנימוק כי הוא איננו יכול לנהל דיונים רגישים כאלה בגלל הדלפות. מאז לא חזר נתניהו לדון בשאלת התקיפה הישראלית בשום פורום בעל כושר החלטה והכרעה ישראלי, מבלי להסביר אף פעם מדוע באמת הוא הפסיק את הדיונים, ומדוע הוא אף פעם לא חידש אותם.
כיום, קשה מאוד למצוא בציבור הישראלי מי שהוא שעדיין מאמין כי ממשלה בראשותו של נתניהו תחליט לתקוף באיראן.
בסוף אותו חודש הופיע נתניהו, ב-27 לספטמבר, בעצרת האו''ם, כאשר הוא מציג בפני העולם כולו את הקו האדום שלו לגבי התוכנית הגרעינית האיראנית.
חמישה חודשים לאחר מכן ביום ה' 3.1, הופיע נתניהו לפני כנס של שגרירי ישראל בעולם, ואמר להם: 'האיום מספר אחד היה ונשאר איראן'. 'הגדרתי את הקו האדום ועד לרגע זה איראן לא חצתה אותו'. 'המחויבות שלנו הייתה ונשארה למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני'.
שני הדברים הבולטים בדברים אלה היו: דבריו של נתניהו, היו מותאמים בדיוק לדבריו של נשיא ארה''ב באראק אובמה בנושא. לא הייתה בהם מילה אחת של אמת.
נכון, כי כל  פעם שאיראן הגיעה בחודשים האחרונים לקו האדום בו יהיו לה מספיק אורניום מעושר לדרגה של 20 אחוז, היא עצרה את תהליך ההעשרה ובתרגילים טכניים מסובכים היא החזירה לאחור את מחוגי השעון המורים על כמויות האורניום המעושר העומדים לרשותה. אולם עם מהלך איראני יש ארבעה בעיות:
1. איש בשירותי המודיעין במערב ובישראל, איננו יודע באם כמויות האורניום המעושר לדרגה 20 עליהם ידוע, בעיקר באמצעות הוועדה לאנרגיה גרעינית בווינה ה-IAEA, אלה הן באמת הכמויות האמיתיות שישנן בידי האיראנים.
איש גם איננו יודע אם לאיראנים יש, או אין מתקנים קטנים חשאיים שם הם מעשירים אורניום בהסתר. ההנחה המודיעינית המערבית, היא שיש מתקנים כאלה.
2. הוויכוח על 'העשרת האורניום' כבר הסתיים עוד באמצע שנה שעברה, ונחשב בעיני כל מי שקשור לבעיית הגרעין האיראנית ל'חסר ערך'. במילים אחרות, כבר לא חשוב כמה כמויות של אורניום מעושר יהיו לאיראן.
מה שחשוב באמת, הוא יכולתה של איראן להרכיב את הפצצות הגרעיניות ולהפכן למבצעיות, ממערך חלקי הפצצה שכבר הוכן אצלה. אם יחסרו לאיראן כמה עשרות קילוגרמים של אוניות מעושר למטרה זו, טהרן תמצא אותם ללא כל קושי, אם מייצור עצמי, או מקורות חיצוניים.
במילים אחרות, 'הקו האדום' שנתניהו צייר על בימת האו''ם, היה מרשים מבחינה גרפית, אבל מבחינה אסטרטגית-צבאית היה כבר חסר ערך, מת, עם הצגתו.
3. שתיקתו המוחלטת של נתניהו בחמשת החודשים האחרונים בשאלת הגרעין האיראני, גם אם בחלקה בוצעה כמחוות בחירות אישית לאובמה, לא רק שנתנה בידי האיראנים עוד חצי שנה של פיתוח גרעיני, אלא גם הביאה אותם להחליט סופית, כי ישראל אף פעם לא תתקוף יותר את התוכנית הגרעינית.
4. איראן ביצעה בחודשים אלה כמה צעדי ענק לפיתוח נשק גרעיני המורכב מפלוטוניום.
לכן דבריו הפאתטיים של המשנה לראש הממשלה והשר לנושאים אסטרטגיים משה (בוגי) יעלון, מיום ה' 3.1, כי נתניהו הוא זה שהצליח להפוך את בעיית הגרעין האיראני מבעיה ישראלית לבעיה העומדת עתה במרכז הבימה הבינלאומית, וכי עתה צריך להחמיר את הסנקציות נגד איראן, הם אולי נכונים, (לא כל הקרדיט הוא של נתניהו), אולם לא רק שהם אינם פותרים דבר במשוואת הגרעין האיראני-ישראלי, אלא שהם מדגישים את ההבדל העצום הקיים בין הרטוריקה של נתניהו, ובין חוסר הפעולה שלו.
אם כל הרטוריקה של נתניהו על הגרעין האיראני נועדה רק לדחוף את הנושא אל מרכז הבמה הבינלאומית, מדוע הוא לא לקח בחשבון, כי בדרך זו הוא שחק את מעמדם האסטרטגי של מדינת ישראל וצה''ל, וחשף את חוסר יכולתם, או רצונם, לפעול נגד הגרעין האיראני?            
אותם הדברים אמורים לגבי העברת הנשק הכימי הסורי לידי חיזבאללה.
נתניהו, שריו, ושגריריו, הצהירו כמה פעמים בחצי השנה  שישראל לא תאפשר העברת נשק כימי מסוריה לחיזבאללה. אולם לפי עדויות הנמצאות בידי המודיעין האמריקני, נשק כזה כבר הועבר לידי חיזבאללה עוד בינואר 2012, כלומר לפני שנה, ויחידות של חיזבאללה אומנו בחודש מאי בסוריה, בהפעלתו.
כמו ראשי ממשלה ושרי ביטחון שכיהנו בישראל בשנים קודמות, גם נתניהו ואהוד ברק, נוהגים לשלוח את הדובר הראשי שלהם לנושאי ביטחון כאלה, בדרך כלל האלוף (מיל.) עמוס גלעד, והוא מכחיש את הדברים בצורה נמרצת ומוחלטת, תוך שהוא מפזר ציוניים לשבח לכתבים ועורכים המצייתים לקו שלו.
אבל הכחשות אינן תחליף למציאות בשטח, והמציאות כיום היא, שנשק כימי סורי נמצא בבסיסי חיזבאללה בבקעת הלבנון, כשהוא הועבר לשם במאמץ לוגיסטי משותף של טהרן, דמשק, וביירות.
נניח שנתניהו חשב, או חושב, כי זו היא המדיניות הביטחונית הנכונה שצריך לפיה לפעול. נניח שנתניהו חושב, כי אין לו ברירה אלא להתאים את מדיניותם של ישראל וצה''ל למדיניות של הנשיא אובמה כלפי איראן, סוריה וחיזבאללה, גם אז אין שום הצדקה להציג לציבור הישראלי מדיניות של רמזים וזיגזגים, המראים על חולשה יסודית, ובעיקר על שיתוק וחוסר פעולה.
השיא של מדיניות מוזרה זו היה באמצע חודש נובמבר בעת מבצע 'עמוד ענן' בעזה. בשביל מה הורה נתניהו לרכז למעלה מ-50,000 חיילי צה''ל מול רצועת עזה, אם לא התכוון אף פעם לתת להם את הפקודה להיכנס לתוך הרצועה?  האם היה מוצדק להשתמש בעשרות אלפי חיילי מילואים אלה כמנוף לחץ צבאי להשגת הישגים מדיניים ואסטרטגיים? 
נתניהו השיג במבצע בעזה, לפחות שלושה יתרונות אסטרטגיים כמה מהם מרשימים, אבל מאחר והוא כבר כל כך מסובך במטווה החוטים הסודיים שהוא טווה סביבו, הוא איננו יכול להפוך אף אחד מהם למנוף לרווחים פוליטיים.
א. כבר למעלה מחודש ומחצה שלא נורה אף טיל אחד מהרצועה אל תוך שטח ישראל, (מלבד טיל אחד שנורה והתפוצץ בתוך הרצועה). שום ראש ממשלה, או שר ביטחון לפני נתניהו וברק לא הצליחו להשיג זאת.
ב. יחסי ישראל וטורקיה השתפרו ומשתפרים בצורה דרמטית, לאחר שנתניהו וליברמן הסכימו כי ישראל תתמוך צבאית ומודיעינית, בציר החדש הסוני במזרח התיכון, המורכב מקטאר, טורקיה, מצרים, והחמס. (זו הסיבה האמיתית מדוע סגן שר החוץ דני איילון שילם עבור פריצת דרך זו בכיסאו.)  נתניהו לקח כאן הימור מחושב של נכונות לתמוך בחמס כערוץ לשפר את היחסים עם טורקיה ועם מצרים.
זו הסיבה מדוע אבו מאזן, הפת''ח, בעידודם של גורמי אופוזיציה ישראליים מדליקים את המצב  ביהודה ושומרון, מתוך תיקווה שהוא יישאר על אש קטנה, כאשר אין להם כל ביטחון בכך. במילים אחרות, אבו מאזן פועל כאן נגד המדיניות והציר שמקים הנשיא אובמה.
בגלל תנאי הסודיות המופלגים שכפה על עצמו, אפשר היה להבחין בחוסר היכולת של נתניהו לתרגם את הישגיו האסטרטגיים האלה לזירה הפוליטית הפנימית, ביום ה' 3.2, כאשר אמר בכנס השגרירים, כי קיימת סכנה שהחמס ישתלט תוך זמן קצר על הגדה  המערבית.
אם קיימת סכנה כזו, מדוע נתניהו לא הורה להכריע בנובמבר את המערכה במבצע 'עמוד ענן' בעזה? ואם סכנה זו ממשיכה להיות קיימת, מדוע נתניהו מחזק את החמס ומעביר לו כל משדרוש לו, כולל חומרי בנין וכסף, כדי שימשיך למשול בעזה?
כך נוצר מצב, שבעוד שנתניהו הוא היחיד מבין כל הפוליטיקאים הישראליים אשר באמת משקיע מאמצים, ועתה בעזרת קואליציה אמריקנית-ערבית-מוסלמית, (בניגוד לדיבורים על בידודה של ישראל בעולם) ליצור פריצת דרך אצל הפלסטינים, הוא חושף את עצמו להאשמות מצד האופוזיציה הפוליטית מבית והבינלאומית, כי הוא זה שמטרפד  את המהלכים המדיניים.     
ישראל, איננה ארצות הברית, שם הנשיא איננו צריך להסביר לציבור האמריקני, מדוע ואיך קורה כי למרות כל הדיבורים התקיפים שעל נשיא סוריה בשאר אסד לרדת מהשלטון, הוא  ממשיך להחזיק מעמד בשלטון ולטבוח  60,000 סוריים, מבלי שמישהו יתערב להפסיקו.
בישראל המצב שונה. הציבור הרחב עוקב אחר כל צעד והתפתחות, כאשר הוא שוקל ומציין לעצמו איך הוא משפיע על רמת ביטחונו האישי והכלכלי, שלו ומשפחתו. וכאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו לא רק שאיננו מסביר להם מה  מתרחש, אלא כל הזמן מנסה להעלים זאת מהם, וממשיך להעמיד פנים כאילו הדברים אינם קיימים כלל, הוא משלם וישלם על כך בקלפי.
התאמת המדיניות של נתניהו לזו של אובמה בזירה האיראנית והמזרח תיכונית,  היא זו שמביאה למעבר הגדול של גושי מצביעים מ'הליכוד' בייחוד למפלגת 'הבית היהודי' של נפתלי בנט. נוטשי 'הליכוד' מעריכים כי אם זו היא המדיניות של נתניהו בנושאים הביטחוניים המכריעים, נתניהו ימשיך לתאם את מדיניותו עם אובמה גם בשאלות השלום עם הפלסטינים, הגבולות, ועתיד ההתנחלויות. מצביעים אלה אינם מוכנים להסתכן יותר עם נתניהו.  
זאת בייחוד לאחר הטעות הפוליטית הקשה שלו של הליכה משותפת עם אביגדור ליברמן לבחירות ברשימה אחת.